"אני חושב שאת הבחורה האידיאלית להתחתן איתה"
"אני חושבת שאתה אידיוט"
"אני מצטער"
"אל תצטער. וגם אל תחזור לי על נאום החתונה הזה. אני לא ביקשתי
להתחתן איתך, גם אם היית מציע, לא הייתי מסכימה"
"שקרנית"
"אולי רק כדי לא להביך אותך. אחר כך הייתי מבקשת שנחכה עם זה
כמה שנים"
"כמה?"
"שלוש, אולי ארבע"
"התכוונת שבע שמונה"
"לזה אולי אתה התכוונת"
"אני אוהב את החיוך הזה שאת מחניקה שם"
"אני לא"
"אני לא רוצה לפגוע בך"
"אני יודעת"
"שנלך לישון?"
"לא. הפעם לא. הפעם צריך להתרחק"

וכך זה נגמר, הפעם הרביעית בחצי שנה, שיא חדש בזוגיות
המתפוררת. אני כבר לא זוכרת איפה השיחה התקיימה. אם הוא הלך,
אולי אני. אם הדלת נסגרה בעדינות או נטרקה, אם היו דמעות או
שהן פרצו מאוחר יותר. לא זוכרת.
כל הפרידות מתערבבות לי זו בזו, חצי שנה של פרידות וחזרות, עם
דמעות, נאומים, חיבוקים, נשיקות, וכמובן כל סוגי הסקס הקיימים:
ברייק-אפ-סקס, מייק-אפ-סקס, נורמל-סקס, אנגר-סקס, וכל שאר
הכינויים שגיליתי את קיומם רק בחודשים האחרונים.

הפעם הרביעית הייתה שונה. אני לא יודעת מה מפריד אותה
מקודמותיה, אולי היא הייתה צפויה יותר, אולי היא כבר לא
הפחידה, אולי היא פשוט הייתה נכונה מדי או שגויה מדי - החשוב
הוא - היא התרחשה.

"את יודעת שיש לך חיוך מקסים?"
"אתה יודע שאתה חנפן?"
"את יודעת שאת בחורה קשה?"
"כן, אני יודעת"
"אני אצטרך לחנך אותך"
"אתה מתבלבל, זו אני שצריכה לחנך אותך"
"יש לך את כל החיים לכך"
"אתה טועה, אני אעלם בקרוב"
"ככה? רעה!"
"לא רעה, מציאותית"

וכך מצאתי את עצמי בזרועותיו של אחר, נהנית מהרגע, מהיחס,
מהמגע, לוקחת כל מה שאפשר, ומשתדלת, שלא להעניק דבר בחזרה.
נמנעת מלתת, את מה שברור לי ששייך רק לי, נמנעת מלהודות באמת -
עוד לא התגברתי, עוד לא מסוגלת להמשיך הלאה.
הוא היה שונה. כל כך שונה שזה הפתיע אותי כל ערב מחדש. האפשרות
שאוהב להיות עם מישהו שמסמל... את כל מה שפעם חיפשתי בבחור, את
כל מה שויתרתי עליו ברגע כשמצאתי את האהבה הנכונה.

"יקירתי, הלב שלי נשבר, אני לא יכולה יותר"
"אל תדאגי, את תתגברי!"
"אני לא רוצה לשקר, לא רוצה לנצל, לא רוצה לפגוע, אבל כל כך
מבולבלת, לא יודעת מה אני מרגישה, או חושבת, לא יודעת מה
נכון"
"הזמן יעשה את שלו"

האמנתי לה. לא יודעת למה. זה היה משפט ידוע ונדוש, משפט טיפשי,
משפט שלא יכול להיות נכון - כשמדובר בי. אבל האמנתי לה. עד
שהתעוררה בי ההבנה, ונבהלתי. כל האהבות שחוויתי, מבית הספר
העממי ועד היום, כל הידידויות שעברו את הגבול, כל בחור שלקח את
ידי בידו, כולם בלב שלי. כל אחד שפגע בי, כל אחד בו פגעתי, כל
ליטוף וכל סטירה, כל חיוך וכל דמעה, כל אשליה מנופצת, כל
מציאות מאכזבת, הכל נשמר, הזמן שעבר לא שינה דבר. הזכרונות
אינם מדוייקים, אך הרגש שהמה בתוכי בכל אחד מאותם רגעים, חוזר
בעוצמה זהה בעת המחשבה על אותו רגע, על אותו בחור.
והאהבה הזו, שארבע פרידות כואבות עדיין לא רמסו, שכל המילים
הכואבות לא ניתצו, שהשכל הישר לא מצליח לנטרל והלב הדואב לא
הצליח לגמד, אהבה הדדית, מערכת יחסים אמיתית, ארוכה, מוצלחת,
מייגעת, שונה, מרתקת, נפלאה, סוחפת, שוברת, קשה, נוראית
ומדהימה - איך הזמן יעזור לי להתגבר עליה? איך הזמן והמרחק,
ההיגיון וכל הבחורים בתבל, יגרמו לי להתעלם ממנה, כשאעמוד מולו
עוד שנתיים, או שלוש, או חמש? איך אמנע מעצמי לרוץ אל בין
זרועותיו, המכירות אותי טוב כל כך, להתחכך בו, לנשום אותו,
לנשק את שפתיו האוהבות כל כך?
איך אחזור אליו בלב שלם, בידיעה שהייתי עם אחר, שעשה לי טוב
בצורה אחרת, שגילה לי עולמות ששכחתי כי רציתי למצוא, שיכול לתת
את שממנו לעולם לא אקבל? איך אכאיב למי מהם, ונשבעתי - לא
אגרום עוד צער? איך אתרחק משניהם?

"אתה לא מבין משהו. אני רואה עצמי נשואה בגיל עשרים ושתיים, לא
לך. אני רואה עצמי מתחתנת איתך, בגיל עשרים וארבע, או חמש."
"או עשרים ושמונה?"
"אני רואה את עצמי רווקה בגיל שלושים"
"את סותרת את עצמך. ואם תוכלי לחכות לשלושים, אני אפגוש אותך
שם"
"אם אהיה רווקה בגיל שלושים, סימן שאתה ואני החמצנו את המועד,
סימן שלא מצאנו אחד את השני באותו זמן, בסיטואציה הנכונה"
"זה עוד רחוק לי"
"אני יודעת, אבל זו המציאות"
"אני לא ממש מבין אותך"
"כרגיל. לצערי".