"היה לך טוב?", הוא שואל שנייה לפני שמדליק את הסיגריה, ואני
מופתעת מעצם השאלה. היום כבר לא שואלים שאלות כאלה, היה מה
שהיה ונגמר. אולי הוא שואל כי לו לא היה טוב?
"כן", מהנהנת, כי מה עוד אפשר להגיד, "ולך?", פתאום אני חייבת
לבדוק את העניין, כאילו הביצועים שלי עומדים במבחן לפני האומה,
והוא זה שמחלק את המדליות.
"היית מדהימה", הוא נושף עשן ומעביר אליי את הסיגריה, ואני
מחייכת לעצמי, מדושנת עונג. ברור שהייתי מדהימה, איך יכולתי
להטיל ספק בעצמי, אני תמיד מדהימה. הוא לעומת זאת, לא היה
משהו, אבל להגיד לו את האמת סתם יפגע בו, מילא אם היו כאן
כוונות ליותר מלילה אחד, אולי הייתי רומזת, בעדינות, אבל ככה
סתם, אין סיבה. מסכן, הוא באמת ניסה, כל כך רצה, שהייתי חייבת
לזייף, חשבתי על "כשסאלי פגש את הארי" לקבל השראה, בכל זאת,
פעם ראשונה שאני מזייפת, ופצחתי בסדרת גניחות פראית. הוא נראה
מאושר, אולי כי סוף סוף גמרתי אולי כי נשבר לו הזין, תרתי
משמע.  זה די שעשע אותי, כי אני בכלל מהגומרות בשקט, מקסימום
מעווה את הפרצוף, וגם זה לשנייה, כשאני ממש בשיא, זה כל כך
עניין אותי שפעם הסתכלתי במראה תוך כדי, אבל זה משהו שנראה לי
קשה מידי לזייף, אז הלכתי על גרסת הסרט.
אחרי שמכבה את הסיגריה אני מסתובבת על הצד, כנראה שהוא לוקח את
זה בתור רמז כי מייד הוא מתקפל כמוני ועוטף אותי בחיבוק חם.
אוף, למה זה טוב עכשיו, אני רוטנת ללא מילים, כבר הזדיינו,
היינו אמורים לסיים עם כל המגע החמודי הזה מקודם. בדר"כ הם לא
נשארים אחרי, תמיד יש להם מלא דברים לעשות על הבוקר, ביום שבת,
למרות שרקדו והשתכרו כל הלילה, ולי הסידור הזה מתאים לגמרי.
אבל הוא, לא מספיק שנשאר, גם חייב להיצמד?
אני קמה לשירותים, נשארת כמה דקות יותר ממה שזה באמת לוקח לי,
אולי הוא יבין את הרמז הדק. הוא לא, אני רואה כשחוזרת לחדר.
עדיין שוכב שם לכל האורך, אני יכולה לשכוח מלישון באלכסון
הלילה. אני מצטרפת אליו, מעט רחוק ממנו הפעם, נשכבת על הבטן,
חושבת שכך הצלחתי למנוע את הקירבה כי בוטלה האופציה
לחיבוקי-קוצי-מוצי. שוב טועה, הוא מניח ידו הארוכה על גבי, שוב
צמודים, ולי כבר ממש חם. יופי, עכשיו הוא יזיע עליי כל הלילה,
אני נחרדת, שוב מתרוממת, שולחת יד, המאוורר מתחיל לזמזם. קצת
רעש, אבל אפשר לסבול את זה. והיד, עדיין שם. אם אשכב על הצד
היא תצנח מעליי, אבל אז הוא שוב יתחכך בי, עדיף ככה.
אני עוצמת עיניים, מתרגלת לרעשי הלילה, מחכה ששר השינה ישיר לי
שיר ערש. הוא נושם לצידי, ובכל נשימה היד עולה ויורדת. לא
בהיסטריה, אבל מספיק כדי שזה יפריע לנשימות שלי. מתחיל להיות
לי כבד.
אני זזה לאט, היד מחליקה מעליי, לרגע עוצרת נשימה, הוא לא זז.
אני מנצלת את ההזדמנות וחוזרת לשכב על הצד, כמו שרגילה, הפעם
עם הפנים אליו. ככה לא יהיו פה שום חיבוקים, ולא חיכוכים, כמה
שפחות מגע.
הנשימות שלו הופכות איטיות יותר ויותר, הוא נרדם,  ואני נושמת
לרווחה, עכשיו אפשר לישון בשקט.
לא עוברת דקה, והיד שלו קופצת. קפיצה קלה כזאת, כמעט בלתי
מורגשת, ואז גם היד שנייה. שיט, הוא מאלה. עייפות של השרירים,
או משהו בסגנון הזה, ניסו להסביר לי פעם, כששאלתי למה, אבל אז
הבהרתי שלא התכוונתי למה זה קורה לו, אלא למה זה צריך לקרות
איתי? פיזיולוגיה לא באמת מעניינת אותי  ב- 4 בבוקר.
אחרי 5 דקות העניין המוזר הזה נרגע, ואני שוב מתכוננת להרדמות
שתחלחל אל גופי, שרפוי ורק מחכה למנוחה. ואז קורה הדבר הנורא
מכל. חרחור קליל בוקע ממעמקי גרונו, הלוואי שזה הדמיון
הפרנואידי שלי שמתפרע. לא, הנה זה שוב, חרחור שהולך ומתארך, כן
אין ספק, הגבר נוחר.
איזה זין, אני מקללת בלב, ומסתובבת לצד השני. למה זה מגיע לי,
מה בסה"כ רציתי, סטוץ מסכן? זהו! פעם אחרונה שאני מביאה אותם
אליי הביתה, עדיף כבר להיזרק במושב האחורי באיזה חורשה אפילה,
להימעך, להתכווצ'ץ העיקר לא הסיוט הרועש הזה שמטריף לי את השכל
. אולי זה יעלם מעצמו, אני מנסה לשכנע, אבל הדציבלים רק הולכים
ועולים. בכל פעם שאני חושבת שהוא מגיע לפול ווליום הוא מפתיע
אותי מחדש, וגם כשלוחצת חזק על האוזניים, הוא עדיין מצליח
להרעיד לי את המוח. אני בודקת לרגע את האפשרות של אטמי
אוזניים, אבל מאיפה אני אביא עכשיו כאלה? היו לי פעם בצבא,
ספוגים צהובים, חד פעמיים, וגם זה רק למטווחים. עכשיו כשאני
חושבת על זה, הם ממילא לא עוזרים.  אולי אני אדחוף צמר גפן?
חושבת ואז מייד נזכרת איך אחותי השתמשה בהם ואחד נתקע לה כל כך
עמוק באוזן שהיתה חייבת אף אוזן גרון למבצע חילוץ והצלה. שלושה
ימים הסתובבה בלי לשמוע כלום באוזן אחת, פעם זה היה מצחיק אותי
נורא, אבל עכשיו משהו בבדיחה איבד מהטעם.
אני שוב פעם מתהפכת, ופוקחת את עיני. הוא כל כך חמוד כשהוא
ישן, ממש כמו מלאך קטן, החוצפן! אני שולחת יד וסותמת לו את
האף. אבל הוא בשלו, אפילו לא מתעורר מהמגע, אז אני דוחפת אותו,
וכשגם זה לא עוזר, אני מנערת אותו, מתחילה לאט ומגבירה,
ומפסיקה כשמבינה שגם פיל היסטרי בחדר יחד עם רכבת שירדה מהפסים
לא יצליחו להעיר אותו. ללא יכולת שליטה עצמית, אני נועצת בו
מרפק ישר לצלעות, הדם עולה לי לראש. הוא משתנק, וכל מיני קולות
מוזרים, שאני אפילו לא יודעת לכנות אותם בשם, יוצאים לו מהפה,
ואז שקט מבורך משתרר בחדר. שהחיינו.
אני עוצמת את העיניים, קדימה, חייבת להירדם לפני שהוא חוזר
להרעיש. לישון קדימה לישון, נו תירדמי כבר. מהר,מהר, חייבת
לישון, נווו. שיט, פספסתי, מופע הנחירות של ד"ר כספר חוזר
להדרן אצלי במיטה, קבלו אותו, במחיאות כפיים סוערות. מה הוא
עושה עכשיו? לא, תתרחק, שלא תעיז... הוא מתהפך עליי, מצמיד את
ראשי אל ראשו, אין לי לאן לברוח. תגיד לי, אתה עושה בכוונה?
לוודא שלא אפספס שום נחירה? לנסר לי ישר לתוך האוזן?
טוב, מספיק. המבצע לכיבוש המיטה החל, היא שלי, ואני רוצה אותה
בחזרה. אני קמה, הוא אפילו לא ממצמץ, שמה עליי גופייה ותחתון,
ויורדת בריצה למטה. איפה זה, איפה זה, נו, איפה... אההה, הנה
האוטו שלו, b.m.w שחורה וחדשה עם אזעקה שאם היא יודעת מה טוב
לה, כדאי שתצרח במלוא גרונה. אני מכה על הדלת. כלום. שוב פעם,
יותר חזק, כלום. דוחפת, דוחפת, מנענעת את הרכב, בועטת, זה
מתחיל לכאוב לי בין האצבעות, אז מסירה את נעלי האצבע ובועטת
חזק, שום כלום. האור האדום בפנים נדלק ונכבה, אם היה לו קול
בטח הייתי שומעת אותו נקרע עליי מצחוק עכשיו. זה לא הלילה שלי,
אני נכנעת, ומתרחקת. אווווווווווווווווווווווווווווווווווו
פיפיפיפיפיפיפיפיפיפיפיפיפיפ
אווווווווווווווווווווווווווווווו, כן! אני קופצת משמחה,
ומקפיצה יחד איתי חתול שחור שנבהל, ומבהיל אותי, אבל אין לי
זמן לזה עכשיו. בלב הולם, אני מזנקת חזרה לדירה לקול האזעקה,
מטפסת מדרגות, שתיים שתיים, נתקלת במדרגה האחרונה, נמרחת על
הרצפה, אבל מייד מתרוממת, ממשיכה בריצה, אוחזת תוך כדי במרפק
שנחבל. "איציק, איציק", אני צועקת לו באוזן, אבל המניאק לא
שומע כלום. "איציק, גונבים לך את האוטו", אני צורחת בהיסטריה,
והוא קופץ למצב ישיבה. מעניין שאת זה הוא שומע. "האזעקה, זה של
האוטו שלך, לא?", אני מסבירה, והוא קם בהיסוס, הזוי משינה
עמוקה. "מהר", אני דוחפת לו את הדיזל והנעליים לידיים, "נו
תזדרז כבר, עד שתגיע למטה, המרצדס כבר תהיה עמוק בשטחים" אני
מלחיצה. והוא רק מתחיל להבין על מה אני מדברת. הוא טס למטה,
לובש תוך כדי את הג'ינס, ואני אחריו עם הפלאפון והארנק. הוא
משתיק את האזעקה, עושה סיבוב, בודק את הדלתות.  "לא יודע מה
הפעיל אותה, אבל לא נראה לי שנגעו בה", הוא משתומם.
"אולי חתול", אני מעלה אפשרות, ומגישה לו את הארנק והפלאפון.
הוא בוהה בי לרגע, לא מבין, "חשבתי שתרצה אותם, אם כבר ירדת
לאוטו, אתה יודע. מזל, עוד היית נוסע הביתה בלעדיהם", אני
משחקת אותה הכי טבעית שאפשר. הוא פותח את הדלת שליד הנהג
ומתיישב לנעול נעליים. "בטח שלא, כי בשביל זה הייתי צריך
לחזור, ולא היינו רוצים שזה יקרה, נכון?", הוא מחזיר בציניות
רטורית, ואני נאלמת. הוא סוגר את הדלת, לא לפני שזורק לי לילה
טוב פגוע. אני בוהה בו לא מבינה, איך זה שכל הלילה הוא לא הבין
רמזים, ועכשיו הוא פאקינג קורא מחשבות. הוא מתניע, לוקח רוורס,
ונעלם בפנייה שמאלה בצומת. רק אז אני קולטת את הטיפשות שלי.
"לעזאזל", אני מתקדמת למקום בו הרכב עמד ומתכופפת להרים זוג
נעלי אצבע דרוסות, אין ספק בכלל, זה ממש לא הלילה שלי, זה היה
הזוג שהכי אהבתי.