דמדומי השחר כבר בפתח, עוד מעט הזריחה תנשא מעל,
אך בחדרי ליבי החושך שורר, והעיניים מנענות להיפקח.
נופלת עמוק ושוקעת בחלום, על הרים רחוקים על ירוק ועל טוב,
נשאבת אל תוך תקוות נושנות, שהכויות ירפאו שאגיע רחוק מאשר
הלום.
- - - - - - - - - - - - -
ופתאום מתעוררת והכאב מחדש עולה, מדליקה סיגריה ובחוץ בוהה,
שומעת ברדיו ש"העולם יפה" אך יודעת שלחוות כל זאת לא אזכה.
- - - - - - - - - - - - -
כי  את הקבר של עצמי כבר הספקתי לחפור, מתכרבלת בפנים בשחור
ואפור.
בודדה כל כך וזועקת לאל שאת הפחד יקח ואת השקט-יתן.
ורק הדמעות שזולגות מעצמן, מצמיחות סביבן עשב רענן,
וזהו בעצם סיפור חיי-נולדתי ועודני, צמח בר.