הוא הסתובב ברחוב וחיפש את עצמו די הרבה זמן, בסוף מצא איזה
דוכן פלאפל, ומאחר שחיפוש עצמי הוא דבר די מתיש, קנה לעצמו מנה
גדולה עם חומוס-צ'יפס-סלט כדי להתעורר, והוריד על כל זה גם חצי
ליטר קולה. כשסיים לנקות את עצמו מכל מה שנזל מהפיתה, דפק
גרעפס גדול ישר לפרצופו המופתע של המוכר, שילם והלך.
הוא הלך לכיוון מרכז העיר, שוקע במחשבות מייאשות במיוחד על
גורלם העגום של חתולי הרחוב. "כוס אמק", אמרה אחת המחשבות. "קר
מדי כדי לחיות בקרטון כרגע", הוסיפה אותה מחשבה. "מזל שאני לא
חתול".
המסקנה האחרונה דווקא עודדה אותו, וחיוך קטן התפשט על פניו
שהיו לא מכוערות במיוחד אבל בהחלט לא מושכות.
הוא נעצר מול מראה ובחן את עצמו. מה שגילה שם עודד אותו לחזור
הביתה וכמה שיותר מהר. הוא לא מצא את עצמו דוחה בדרך-כלל, אבל
התחושה באותו יום אמרה לו לא לעבור בקרבת דוכני אוכל או מסעדות
כי הוא בהחלט מעורר רפלקס הקאה.
בכל זאת הסתובב עוד כחצי שעה, אכל גלידת תות-בננה, וחייך לילדה
בלונדינית קטנה שנראתה לו שטנית משהו, והחיוך היה דרכו שלו
לנסות להשיג כרטיס מילוט מהגיהנום אם אכן היתה היצור הקטן
מקורבת לאופל בצורה זו או אחרת.
כשהגיע לחדר המדרגות החליט שיהיה נחמד לדעת סוף סוף כמה מדרגות
מובילות עד לדירתו שבקומה השניה. הוא ספר עשרים ושש מדרגות עד
לדירת החדר הקטנה, סובב את המפתח ונכנס כשפניו ושלפוחיתו
מכוונים הישר לאסלה.
גם כשסיים ללפף את החבל סביב צינור המים שעבר באלכסון על פני
תקרת האמבטיה, לא היה בטוח מה תהיה מטרתו הסופית. רק כשעתיים
מאוחר יותר, כשהביט על עצמו מתנדנד מהחבל, ראשו מקופל אחורנית
בתנוחה לא מושכת במיוחד וידיו שמווטות לצדדים, כשכבר היה בטוח
לחלוטין מה היה יעודו של החבל, התגנבה עוד מחשבה למוחו המרחף,
"אולי בעצם", אמרה המחשבה, "להיות חתול זה לא כל כך נורא".