בלכתי בדמי הערב,חרש סמטאות
הלל כוסות מרזח בגרוני ניחרות.
בסוב שולחני ספיחי עפר,
צללית הלילה חורטת בעיתוק פחם
את קלסתר פניה-
כפני "גאלאתיאה".
אני טעמתי מנעמיה,
רקיקי אהבתה כצהלות בשפתיי.
במיטת עלומיה נמו חיי
ובדם ליבי חייה.
אני נשבעתי את שבועת היפוקראטס
למצוא מזור לכל חי.
כעת ,
מי יעלה ארוכה על פצעיי?
אני גומע את כוסי בשקיקה,
בפיכחון אחרון לעת.
בנימות ליבי אחון ל"אובידיוס"
כי ילמדני את רפואות האהבה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.