להיות שם שוב, בחדר הקר ההוא.
לעמוד בחלל הזה שוב, עם כל הזכרונות,
עם כל הכאבים שליוו אותי בתקופה כל כך ארוכה.
להיכנס למיטה הזאת שוב,
אחרי ששנה לא הרגשתי את המגע הקשה שלה.
הכל נראה בדיוק אותו דבר, כאילו לא עברה שנה,
כאילו כלום לא השתנה.
ואני שוכבת שם בחושך הקשה הזה, בוהה בחלל הנורא וחושבת.
והתחושות המוכרות עולות, כמה זה קשה לשתוק, כמה זה קשה
להתאפק.
ואני נזכרת, כמה אומללה היא היתה, כמה מעוררת רחמים, פתטית.
אני לא היא יותר, אני לא היא יותר,
אני לא היא יותר, אני לא היא יותר!
אז למה אני שוב בוכה? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.