למיכאל, שיחיה. על חנות יד שניה, וודקה, והשגחה מתמדת. או
יומרה נעימה.
טוטו לוטו ממתקים, קורא האוטו גלידה מחוץ לחלון
מי אמר פרדקוס ולא קיבל.
בערב יום השואה מדברים על הגרלה שתיערך יום אחרי;
הבינאריים, מעדיפים תמיד לקיים מחר מה שאפשר היה לאפס
היום. הפרס, עומד על שישה מיליון. מיכאל קורא לזה אירוניה
אני קוראת לזה שיגרה. מחוות מהסוג הזה הפסיקו להדהד.
היום אפשר לקנות גם סיוון בסקין במכולת.
כמו שפנחס שדה שוזר בחלל האוויר פיקציות בנוסח
עמק חפר, זה דבר של מה בכך. כמו גם להגיד ברתולין
גם לבטל פגישה במחי יד עם עורך של זמורה ביתן
כי מחר טיל החץ יכול להמית את כולנו, בבלבול של קצין
עייף שלא ידע גניחות קטועות עונג מזה שנתיים, רוצה לומר
נרדם בשמירה כמו נזיר מבוייש שגונח אל אלוהים, בשפתו
זה סליחה.
רוח פרצים הרעידה את אמות הסיפים של האוטובוס הזה, הגומי
המחבר בין פרק א' לפרק ב' שבו, צרם קלושות. תיכף ייקרע וגלולת
הקסם של האוטובוס למוד הכרזות, תמנע לידה של מונית ספיישל.
תודה על המחוות הקטנות, פחות וולגרי מלוקק שישן גב אל גב
בלילות שיצחק או שמעון או יעקב או עקיבא הקטן שלו לא מחייך
לגברת שהכירה לו את המונח בית. בשתי רגליים איתנות היא
גידלה אותו, היא החליקה, פלבלה מבט ושתקה, צורמת כן
היא שתקה כשתחב לה טבעת בלי ששאלה. מי קרא לזה
פשרה באותם ימים, צריך היה לתפוס את הזלזל לפני שיהפוך
לקוץ. אלתרמן היה פיקציה
הו אז, כשחשבתי שהרגע הזה הולך להתעמר לעוד עשרות
חלקיקים קטנים, כמו קרישי דם שנטל איש קמטן
לבוש מקטורן פסאבדו-ניינטיז שהיה קרבן לד"ר מבולבל שהעדיף
קרישים על נוזלים. זה נגמר בשבץ הזה. אבל
ברגע ההוא, התכופפתי להרים את המחברת ונחבטתי קלות
בברך שחסמה לי את שדה הנשימה.
כף הרגל ארוזת הסנדל התנ"כי העייף שנעל, נראתה כקוריוז
שלוש אצבעות רגליים מחייכות צוחקות את היש מדחיקות את האין
אני לא נוהגת להתמקד בשיירי חתולים על כביש, מצדיעה לאושיות
הטרחניות שמתמודדות דרך וידוא הריגה בנוסח:
"היי", כך הן קוראות, "תראו! חתול דרוס על כביש".
יש מי שמתמודדים כאשר
אחרים מביטים ומדווחים בזווית סובייקטיבית.
עשרות עלעלי תלתן סימלו ביש מזל, גם הם כמו ריקדו ברוח ההיא.
הקלישאה הזו נמתחה כמו מסטיק כאשר מבט לעבר בניין שחוק
מימין לזה ששלט חצות בגודל אומה השתרע לאורכו
וגרס כי "בלייזר, סוף סוף יש לגברים מה לקרוא", הו אז
השלט משמאל, (של מירי בוהדנה בצבעי ארגמן וגופייה דקיקה,
חדור האנטיתזה לאגם רודברג ושותפותיה לעידוד פדופיליה
וולגארית
ונעימה לסמטאות בדרום תל אביב) הציג לא פחות מאשר חזה
מתנשם בנוסח מירי בוהדנה, נושף ושואף ונושף ושואף, הרוח לא
עצרה, היא לא אפשרה לבוהדנה לעצור לגמוע משהו, ככה לדרך
והחזה הזה שהלך והשתרע, כמו התריס בפני הבליל של "בלייזר,
ולקרוא,
וסוף סוף וגברים" קרא לי לשלוח יד כסוסת ציפורניים ולשפוך
דלי עמוס מי גשם על השכן מלמעלה, יהוה למוד הבתולות. שיירגע.
אפריל המשוגע הזה. משה מתהפך בתיבה ואני לא מפסיקה לנענע,
תיכף נגמרת תורנות והדיו הופכת לשטף דם מלוח בצבעי פסטל.
מי מתנדב, כלומר, מי מתנדב להחליף אותי?
סיום. מיכאל זץ:
http://stage.co.il/Stories/570387
#הבהרה:
קשה היה לי להניח את האצבע על הקו המעומעם בין הלילה לבוקר.
מעט יותר קשה היה לקחת אחריות. ביקשתי ממיכאל לעשות לזה סוף.
הוא חייך, כך הוא עושה תמיד. יש שנוגעים בפניהם ללא היכר, יש
שמסיטים שיערה סוררת, יש מרעידים רגל ויש שנושכים חיך. יש גם
שמשלימים עם זה. ישנו מיכאל.
מיכאל תמיד אומר שבבוקר דברים נעשים פחות פשוטים, אמנם, אבל
פשטניים יותר. אני אמרתי שבבוקר ישנה מערכת, ומקלדת, ונורמות
מממסדיות, דוגמאת צפירה בינות ראיונות בחברון. שלוש מאות שישים
וחמישה ימים בשנה, אמרתי. תגידי צבא, הוא סנט בי, מיכאל, ואמר,
מיכאל, תרגישי כל אחד ואחד מהם, רק ככה את יודעת. את לא מיומנת
בדיעבד. זה טוב יותר לחוות, להיות שם טוטאלית, ספק נוכחת ספק
נפקדת. טוב יותר מאשר לזכור. ככה הוא הגדיר זאת, כמי שרואה בי
מהצד, ומהנהנן שנה אחר שנה. את הסוף לכדור שזרקתי, הוא כתב.
כאן, למעלה
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.