[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר הוטניק
/
מעלית

אטום חמצן התנגש באטום חנקן והעיף אותו מדרכו בעוצמה. אטום
החנקן פגע בחוזקה באטומים קרירים של מתכת אשר עמדו במבנה סדיר
וספגו את פגיעתו בחוזקה, והוא הוטח חזרה, פוגע באטומים נוספים
ונסחף אנה ואנה, ללא שליטה.
דלתות המעלית נפתחו, ואטום החנקן התנגש באטום מימן והועף,
חסר-אונים, מחוץ למעלית, בעוד אטומים אחרים נכנסים למלא את
האוויר.
1 נכנס למעלית. הוא נראה והתנהג כאילו הכריחו אותו לענות על כל
סטריאוטיפ אפשרי לבני מוצאו. הוא לחץ על כפתור הקומה שלו ונשען
בפינת המעלית, ידיו לופתות את המעקה משני צידיו. הוא הבליט את
אגנו החוצה, לא מראה דבר פרט לבטחון-עצמי גבוה. המעלית עלתה
באיטיות, ו7 נכנסה. אם רק הייתם יכולים לראות אותה; השיער,
האף, העיניים, הגוף. כשהיא נכנסה, מבטו המושפל מטה של 1 לפתע
הורם למעלה, כאילו מחוש שביעי לנשים יפות, והביט ישירות לתוך
עיניה, רוצה להישאר כך לעד. אבל היא התעלמה ממנו ועשתה כאילו
לא שמה לב למבטו הכמה והתכוונה ללחוץ על הכפתור שיוביל את
דרכה, אך התאכזבה כשראתה שהכפתור כבר לחוץ.
"גם אתה בקומה עשרים וארבע?" שאלה באכזבה, והפנתה את מבטה ממנו
ונעצה אותו בקיר המעלית. 1 הנהן בביישנות, לא שם לב לגוון הקול
המאוכזב שבקולה. שקט השתרר במעלית, ואז הדלתות נסגרו והמעלית
חזרה לטרטר את דרכה האיטית מעלה.
"את אצל דוד?" שאל 1 את 7 את הדבר הכי מתוחכם שמוחו הנרגש יכל
למצוא באותו הרגע. היא הפנתה את מבטה אליו במהירות כזאת שהוא
נבהל. היא היתה מזועזעת. הטמבל הזה מנסה לדבר איתה? נו, טוב.
יש זמן עד שהמעלית הדפוקה והאיטית הזאת תעלה, נשחק קצת.
"זה הדבר הכי מתוחכם שיכולת לחשוב עליו?" היא שאלה אותו בבוז
קל אך מחניף באותו הזמן, קוראת אותו במדויק. "קדימה, אתה יכול
לעשות משהו יותר טוב..." היא אמרה, והתקרבה אליו. רגלה הארוכה
חיככה את רגלו ועיניה הביטו לתוך עיניו ממרחק של חמישה-עשר
סנטימטרים בלבד, חודרות וממיסות כל מעטה של בטחון ומעמיקות את
הפרצה עד לעיקום גדר התיל שהגנה על ביישנותו ופחדיו. הוא הביט
בה בבעתה, מנסה להבין מה קורה פה לעזאזל, והאם זה באמת יכול
להיות, ורגליו נפלו תחתיו אך הוא תפס את עצמו ברגע האחרון. כך
נמשך הרגע הזה שעה, ואז המעלית נעצרה, הדלתות נפתחו ותוך שניה
1 כבר לא היה שם. 7 חייכה לעצמה, ויצאה אחריו מהמעלית, עדיין
בהרגשת אכזבה קלה שדרכיהם נפגשו. הדלתות נסגרו.
המעלית שמעה קול קורא ועלתה למעלה. 13 הקטן הזמין את המעלית,
והיא נענתה לקריאתו. הוא נכנס דרך הדלתות הפתוחות והחל להביט
סביבו. קיר ברזל אטום. עוד קיר. שתי דלתות, אטומות לא פחות.
קיר נוסף. כפתורים קשיחים. הסקרנות שלו לכל דבר שהכיר גם ככה
השכיחה ממנו את העובדה שהוא צריך לרדת למטה, ורק אחרי שהמעלית
החלה לעלות למעלה לקריאתו של אחר, הוא נזכר ולחץ על קומת
הקרקע. המעלית נעצרה, והחלה לרדת למטה, אך נעצרה, שוב, בקומה
עשרים וארבע. 1 נכנס שוב למעלית.
"תגיד, ילד," שאל 1 את 13, "ראית כאן במקרה פלאפון או משהו?".
13 לא הבין איך אפשר לאבד טלפון סלולרי במעלית, וגם לא הבין
למה האדם לא יכול להסתכל בעצמו, הרי מקומות המחבוא של טלפון
סלולרי לא כל כך רבים בקופסת הפח הזו.
"לא ראיתי." ענה בקול קצת גבוה, שלא היה יוצא-דופן.
1 הסתכל עליו בחשדנות, בוחן אותו, מנסה לבדוק אם אולי הילד
גנב, אם אולי הוא מצא את הפלאפון ומשקר לו. בטחונו העצמי שב
אליו. דלתות המעלית באו להיסגר, אבל 1 עצר אותן ברגלו, העיף
ב13 עוד מבט ויצא, דלתות המעלית נטרקות מאחוריו והמעלית החלה
להחליק למטה בחריקה, שוב.
מחשבותיו של 13 החלו לנדוד. בהתחלה על הטמבל הזה שאיבד טלפון
סלולרי במעלית, אחר-כך על תחילת הסרט "ספיד" ואז על המשכו,
ולאחר-מכן הגיעו מחשבותיו אליה. על זה שמכל המקומות בקו
שלוש-מאות וחמישים מבית הספר ואליו היא החליטה להתיישב לידו.
היא היתה גדולה ממנו בשנתיים, אמנם, אבל הוא היה בוגר לגילו,
כך חשב. מחר היום הגדול, חשב, מחר הוא הולך לבקש ממנה להיות
חברה שלו. מחר, כך לא ידע, יעשה את הצעד האמיץ הראשון שלו,
ומחר יתחשל, ולא מן האומץ. ומי ידע על מחרתיים? מי ידע, אולי
באוטובוס היא תתיישב שוב לידו ותגיד שתנסה, אולי היא תשב ליד
ילד אחר, ואולי יעלה איזה אבו-ערב ויחליט שעכשיו כולם הולכים
לעזאזל? ואולי אבו-ערב יכנס עכשיו למעלית ויחליט ששניהם הולכים
לעזאזל? ואולי הקירות הללו לא קשיחים כמו שחשב, שהרי המחשבה
זורמת דרכם והלאה?
המעלית נעצרה בקומת הקרקע ופתחה דלתותיה להקיא את דג הרקק
שבלעה, קטן מדי בשביל להראות את מלוא יכולתה, והוא, הקטן, יצא
מן המעלית רק כדי ששני אנשים אחרים יחליפו אותו.
1/2 הסתכל על 1/3 עוד כשהמתינו שניהם למעלית במבטי ערגה. היא
היתה מוכרת לו, אך לא הצליח להיזכר שמהלילות הארוכים היא באה
אליו. ו1/3, היא ראתה אותו מסתכל עליה ולא ידעה מה לעשות. הרי
היה הוא רק שלושה רבעים מהמשלים שרצתה, אך מספק לכרגע. היא
הסתכלה עליו וחייכה, והוא השפיל מבטו לרצפת הבלטות עליה עמדו
וצפה בהשתקפויות הפלורסנט הדהויות המבליטות את השריטות העמוקות
שהותירו עגלות ודברים אחרים תוצרת אדם.
1/2 אזר אומץ, הרים מבטו וחייך אליה חזרה. הוא הציג את עצמו
ו1/3 הציגה את עצמה גם כן. הם ידעו שהמעלית עולה, אבל לא זכרו
כלל מתי לחצו על הכפתורים או לאן היא עולה, או למה בכלל היא
עולה, מי צריך שהיא תעלה כשהעיניים שלי שקועות בעיניים שלה ואף
כינור לא צריך לנגן ברקע בשביל שהרגע הזה יהיה רומנטי יותר.
הם החלו לשוחח, ופתחו בעברה של 1/3, שניסתה בכל כוחה להיזכר
במשהו שלא הכחישה והעלימה בעברה, אך ללא הצלחה. הכל הודחק
ללא-מודע, לעולם לא להיחשף שוב. אז הם עברו ל1/2.
שבור הוא סחב עצמו הביתה באותו הערב לפני שבועיים, ושבור הוא
הלך לעבודה למחרת. הוא שתה קפה מכוס חצויה בהפסקת הצהריים ואכל
חצי-המבורגר בערב. הוא נשכב בלילה על מיטה שבורה שקיסמי עץ אשר
ניתקו ממנה דקרו בגבו ובליבו וכך המשיך עד שהגיע לאותה המעלית
ופגש ב1/3. המעלית הזו מהירה מדי, חשבו, וכאשר הגיעו לקומתו של
1/2 נתנה לו 1/3 את מספר הטלפון שלה, שיתקשר, אולי יצאו
לאנשהו, מתישהו.
הוא יצא מהמעלית במחשבה שמצא את החצי השני שלו, בעוד היא ידעה
שהוא רק חלק קטן מתכניתה הגדולה וכבר יצאה לתור אחר האנשים
הנותרים שיצטרכו לספקה.
דלתות המעלית נסגרו מאחורי 1/3 והמעלית כבר החלה במסעה למטה
לקראת טרף חדש, וכך פגשה בעכבר. שני פרחחים החליטו להזמין
מעלית וללחוץ על כל הכפתורים, ובזמן שהיא נפתחה בקומתם והם
נכנסו והחלו בקונדסם, נכנס לו עכבר קטן, רחרחן וסקרן, לתוך
המעלית. הוא דחף את חוטמו לכל פינות המעלית ואז החל לרחרח כל
מקום אליו יכול הוא להגיע, בין אם זו הרצפה ובין אם זה המוצק
שמקיף אותו. דלתות המעלית נסגרו וכך החלה המעלית במסע הטירוף
שלה, עולה למעלה למעלה ויורדת עד למטה, עוברת בכל קומה. ואז
הגיעה המעלית לקומה שש.
92 נכנסה למעלית, מעיל אפור מעוטר בפרוות מינק לבנה נח על
כתפיה. היא רחרחה באפה את האוויר בביקורתיות, ועיניה הקטנות
סקרו את רחבי המעלית, שנראתה לה צרה מדי ומכוערת מדי. ולפתע,
על רקע האפור המתכתי, נתגלה לה כתם לבן קטן, עכבר פרוותי וחמוד
שהביט בה בסקרנות.
צרחה חזקה נשמעה, ו92 נפלה אחורה, נבהלת ממשהו שיכל היה בקלות
להיות בבואתה אם רק האבולוציה היתה מרשה לו. 92 נפלה על גבה
והתגלגלה אל מחוץ למעלית, ובעוד האנשים במסדרון חשים לעזרתה,
ברח העכבר הלבן בבהלה מתוך המעלית, חותך את האוויר במהירות
ומעיף מדרכו את כל האטומים המרכיבים אותנו, את החנקן והחמצן
והפחמן הדו-חמצני והחד-חמצני, כולם עפים מדרכו ופוגעים באטומים
נוספים, חלקם משלהם וחלקם זרים להם, וכך כסערה משתוללת העכבר
והאטומים בורחים מהמעלית רק כדי שאטומים נוספים יכנסו אליה,
לכסות את החסר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פעם גם אני
הייתי כמו שלי.

האשה הקטנה
מתרפקת על העבר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/5/06 14:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר הוטניק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה