"ביום ראשון יש לי יום הולדת"... בכיתי לכרית,
מעניין אם יש מישהו שזוכר שהשבוע, ביום ראשון אני בן 22.
כאן, אין חגיגות מהסוג הזה... כאן, היום הכי משמעותי בשנה הוא
היום שבו הגעתי.
"היי ילד" לירן צועק לי מהחלון,
"כולם הולכים למועדון החדש לחגוג לארז שלוש שנים מאז שהוא כאן
אתה בא?"
ואני עם הפנים בתוך הכרית. אולי זה בגלל שאני עוד יחסית חדש,
אולי זה בגלל שאני עוד זוכר,
אולי זה בגלל שאני חושב שדבר כזה לא חוגגים, לא משנה כמה
ההומור שלנו שחור.
לי יש יום הולדת ביום ראשון. ואת זה אף אחד כבר לא יחגוג.
"סנוב", הוא מפטיר לעברי... עם חיוך כזה מלטף... הוא לא באמת
מתכוון...
"הגיע הזמן שתתרגל למצב... אתה כאן עכשיו, אתה כאן לעולם, אז
די לחשוב על מה שהיה שם"...
שם -
שם הייתי בן של שני הורים, היו לי אחים ומשפחה גדולה
שם היו כל החברים שלי הטובים שבכל שישי משחקים כדור עף בבית
הספר הישן.
שם הייתה היא, אהבתי אותה כל-כך.. אהבתי אותה וגם כשנגמר עדיין
אהבתי... גם עכשיו אני כל כך אוהב.
שם הייתי החייל היחיד שמת מרחמים, אני חושב שגם היום הייתי
ממשיך להיות כזה רחמן. זה מי שאני.
שוכב במיטה עוד כמה דקות... מנסה להריץ בראש את הפרצופים של
כולם, עכשיו הכל מעורפל, הקולות המומים, זוכר את הכל ברקע צהוב
של תמונה ישנה ומתקלפת.
מעניין אם זה מה שקורה להם כשהם מנסים לחשוב עליי, להיזכר
בי...
כשרק הגעתי לכאן, מידי פעם הייתי מתעורר בלילה ובטוח שאבא קורא
לי...
הקול שלו היה כל כך ברור בתוך ראשי, ככ חזק ועמוק.
היום, אני כל כך מנסה, כל כך משתדל להיזכר.
רק בחלומות שלי אני עדיין שם, קם מאוחר בבוקר שבת, שותה קפה
בגינה עם אימא, מחכה לטלפון מהחבר`ה ללכת לים.
ואז אני מתעורר והאמת מכה בי. ואז אני קצת בוכה כי הנה, אני
עדיין כאן.
לפעמים אני מפחד... מפחד שאימא כבר לא תכיר אותי, שתחשוב שאני
אחר.

מתיישב באחת על המיטה.
שם נעליים ומביט במראה
לא הישתנתי בכלל אימא, רק גדלתי בעוד שנה. ואני עדיין כאן.

שומע מבחוץ את קולות הצחוק והשירה, הם כולם שותים שם, שרים,
שמחים..
למה אני עצוב? למה אני עדיין זוכר?
כשנפרדנו היא אמרה לי שאני רגיש מדי, שאני חייב להתחשל...
להיות גבר.
גם לירן, בכל פעם כשאני בוכה בלילה, הוא צורח עליי להפסיק.
להשלים. כי אין שום דרך לשנות אז לפחות לנסות להנות מימה שיש.
ויש - יש בנות ושתייה חינם ומסיבות וממש כיף פה בסך הכל.
אני מסכים איתו, עם לירן, ואולי זו רק דרכם של "צעירים" כמוני,
לא לשכוח את מה שהיה ונגמר.
מהיום, יום הולדת מסמל בשבילי זכרונות מפעם.
עכשיו הוא ההווה.
ואני עכשיו ולנצח - מת.
 אז בלי בלונים בבקשה.