איך בא לה להביך אותו

כשהיתה בת עשרים ואולי עשרים ומשהו, הובאה אליו באישון לילה.
הוא היה אז הפסיכיאטר.
מבלי להביט בה אמר:" אשפוז".
אביה התחנן. "היא לא מזיקה". "היא רק מנותקת. תן לנו עוד שבוע
שבועיים, אני אקח חופש מן העבודה ואטפל בה".
"לא בא בחשבון", אמר איש השררה והפעם הביט בה, מבט של
אשמאי.היא תיעבה את מבטו. אבל אמה בכתה.
אביה איש רך מעין כמוהו, אמר" לא תאשפז אותה. אני אקח חופש מן
העבודה ואהיה איתה עשרים וארבע שעות. אני מתחייב להביא אותה
יום יום לשיחות ולטיפול, בכל מקום שתאמר".
התרצה ושוב תקע את עינו בה כאילו החדיר משהו אחר.
נתן לה מרשם של לרגקטיל. שלושה כדורים בכל יום.
יום אחד נכנסה לבית המרקחת השכונתי עם המרשם ושמעה את בעל הבית
אומר לאישתו ביידיש: היא לא יכלה לשמוע הכל אבל "גענץ משוגע "
היא שמעה ו" שיינה מיידעלה" ו" אשעדא". ועוד שמעה אותו אומר
בלחש את הכדורים האלה נותנים רק למקרים קשים.
והיא היתה מאד נבוכה אבל עשתה כאילו דיברו על מישהו אחר, ולא
היה שם אף אחד אחר.

שנים אחר -כך, כשכבר היתה המדענית של חברת התרופות, התקשר אליה
הפסיכיאטר.
אז כבר היה לה שם אחר, שם בעלה. והפסיכיאטר לא ידע שזו היא
וביקש להיפגש איתה לדיון על תרופה מסויימת.
"בא לי להביך אותו" אמרה בקול רם. כשנכנס התכופפה להרים פיסת
נייר שהונחה על הרצפה בכוונה תחילה. היא התכופפה כך שמפתח
החולצה התנופף ואפשר היה לראות מה שראו.
היא ידעה שהוא יהיה מהופנט, "זנאי מתועב" אמרה בלבה.
ואז אמרה " שלום, גיל, נו אז  מה אתה אומר, נשארתי משוגעת"?