אני זוכרת - מתי שהייתי מבקשת היית בא, היית רץ בכל השדות
העזובים ומרים בשבילי את שובלי הזוהר של החצאית, רודף אתי אחרי
הסנאים, עוטף אותי בחום של קיץ וצוחק אתי בצחוק של אוהבים.

עכשיו זה לא כך, לא כך בכלל וגם לא דומה, אין לי שובלים של
זוהר, אין לי צחוק של אוהבים או חיוך של נסיכות, אני אולי לא
יודעת מה זה להרגיש כמו כשאוהבים ולהתחבק כמו כשמתגעגעים
ולהתנשק כמו שמספרים לי הספרים.

אני זוכרת שהיית מחפש אותי בלילות אבודים בסמטאות זרות חשוכות
והייתי שומעת איך הבדידות שורקת לי לבוא אליך, כי בלעדיי
הנשימות שלך קצרות מדי, הצל שלך מטושטש באור הירח כמו קיים לא
קיים, כמו רוח שיטוטים מבולבלת, השפתיים שלך יבשות והידיים
קרות מאוד. לא נעים לרעוד בחושך כשאין חיים של ציפורים מצייצות
והרוחות מביאות את החורף מארצות רחוקות, ובינתיים אתה סובל עד
שאבוא, אתה נובל בשקט בין הפרחים.

עכשיו זה לא כך, לא כך בכלל וגם לא דומה, יש בי חורים של
זיכרונות שגנבת ממני וזה שורף עכשיו, זה אף פעם לא מרפה, מזדחל
במעלה עמוד השדרה ומעקצץ ברווחים שבין הריסים, חודר מתחת
לציפורניים של הרגליים, מתיש את העצבים, מחלחל לתוך הוורידים
ומרעיב את המרכז של הנפש.

אני זוכרת מתי מתחת לשמש היינו שניים מנסים לספור שברים של
קרני שמש מסנוורות בין העננים, ואתה אמרת שהאור שמציף את שמי
ספטמבר הוא בעצם אור כבקשתך, ושלכל זוג תחת הכחול של השמים יש
קרן אור שנדחקה מבין העננים במיוחד בשביל להאיר לו על האהבה.
אז הצבעת על סדק בענן וסיפרת שלפנות בוקר, כשהשמש נאבקה עם
העננים אבל עדיין לא שלפה את הקרניים כדי לחצות אותם לחצאים
ולשלישים ולרבעים, אתה התגנבת על הקו של האופק בהליכה חרישית
ובלי שהיא תשים לב קרעת לה פיסה מענן אחד בודד, שנראה לך עצוב
במיוחד, כדי שקרן שמש אחת דקה וחיוורת והכי מיוחדת תחדור מבעדו
ואתה תוכל עכשיו לשכב לידי על דשא רטוב מטל ולהתגאות בעצמך.
הנה את רואה, היום רק התחיל וכבר הספקתי לטפס בסולמות ובחבלים
לקצה של השמים ולרדת כל הדרך בחזרה, כי חשבתי שבטח זה יגרום לך
לחייך את החיוך שמתמוסס לך עכשיו מבלי שתרגישי אל תוך הרקמות
של השפתיים. והוא בטוח הצורה הכי יפה שאפשר לבטא שלמות בעולם
כולו, ואני חושב, שאין עוד דבר בעולם, גם לא אחד, שיהיה שווה
לכבודו להסתכן במלחמה עם השמש.

עכשיו זה לא כך, לא כך בכלל וגם לא דומה, אתה כבר לא קורע
בשבילי פיסות של עננים ולא מטפס עד לשמש, שאף אחת מקרניה כבר
לא מוצאת לנכון להאיר על האהבה המרוסקת שלנו.
עכשיו אתה יושב מולי והעיניים שלי שבורות; אני מרגישה את המבט
בהן מתנפץ לאלפי רסיסים של עצב שחור שנספג בך בשקט. אני יכולה
לראות קווקווים שהשיניים שלך השאירו על השפתיים וסימנים של
ציפורניים שחפרו בבשר בכפות הידיים, וכמה פיסות לב שנתפסו
תלויות על מסך מעורפל שיצרת כדי להסתיר ממני את האישונים שלך,
אפור עם שבבים של אור בוהק חודר מבעד ללובן של העיניים.

עכשיו אני יושבת מולך ואין לי שובל של זוהר מהקצוות של החצאית,
ואני אוחזת בידיים שלך והן כל הזמן קרות, ואני חושבת לעצמי
שבטח אף פעם לא תיתן לי את הפיסה של הענן שקרעת במיוחד בשבילי.