אני מעדיפה לבהות בענן ששט בשמים האפורים או בחוד של אחת מאבני
החצץ מתחת רגליי, או סתם באחת מהשערות שעל ראשך שאינה מנצנצת
מטיפות קטנות של גשם, ולא להסתכל בעיניים. אל תשאל אותי למה כי
עד קץ הימים אני בטח ארצה לנסות.

אני חושבת עכשיו שאולי אם אקום ואחבק אותך זה יהיה נחמד,
להרגיש את הגוף שלך שיש לו חום שלנפש אצלך אין וזה בטח בגללי,
אבל אני לא יכולה להגיע, זה רחוק מדי רחוק כמו השמש, שבעצם היא
די קרובה אבל זה רק כי כולנו הילדים שלה, נהנים מהחום שלה,
מהאור שנותן לנו זכות לחשוף את היופי שלנו, נוצץ ומבהיק כמו
טבעות זהב ישנות.
וגם את הפגמים, כל החורים והכרסומים שהחיים השאירו, צלקות
מהודרות בכל מיני צבעים שמנסות להתחבא בין קירות של בתים
נטושים. ולפעמים היא מענישה ושורפת ולפעמים היא נוטשת אותנו
לקצת אבל תמיד היא חוזרת, ככה הורגלנו להיות, הילדים היתומים
של הטבע. אתה מבין?

גם אנחנו שנינו אותו הדבר כי אני האהבה שלך ואתה שלי זה תמיד
יהיה ככה, כל-כך ברור ומובן מאליו, אבל במציאות של עכשיו יש
בגופים שלנו משהו כמו שני מגנטים, לא יכולים להתקרב יותר מאיך
שעכשיו, על ספסלים נפרדים בודדים וכל אחד מחפש את החום של השני
בתוך עצמו אבל ככה הורגלנו להיות, הילדים העזובים של האהבה.
אתה מבין?

אתה מחפש את המבט שלי אבל אני לא נותנת לך לראות, אני שומרת
לעצמי כי אני חושבת שכבר לקחת לי מספיק ולא מגיע לך עוד אפילו
לא פעם אחת. אני מרגישה את הטפטוף הדוקר של הגשם נכנס לי
לחולצה ופתאום אני נורא רוצה ללכת מכאן ולהשאיר אותך לבד,
שתרגיש אולי מה אתה עושה כשאתה פותח משהו בלב של מישהו אחר.
אבל אני לא יכולה, אני כבר ידעתי - זה כמו דבק לספסל, אי אפשר
ללכת גם אם רוצים. וגם אם לא.
שקט נורא, אתה לא מדבר איתי עוד, אתה לא יודע איך לפנות אל דבר
מסובך כל-כך ולא ברור כמו ילדה עם שיער ארוך ועיניים שקופות.
אני יכולה כמעט לשמוע את דפיקות הלב שלך, שמתמזגות עם דפיקות
הלב של העולם כולו, חסרות את הבאסים שמוסיפים להן הרגשות. ורק
שלי נשמעות אחרת ויש בהן משהו שאין בדפיקות הלב של אף-אחד חוץ
מלאדמה שמתחתיי.

רגשות הם דבר יפה כל-כך כשמוציאים אותם החוצה, כשצועקים איתם
בקול מול כל העולם ומחבקים איתם בלילות קרים ונושמים איתם בכל
נשימה של אוויר וחיים איתם בראש מורם. אבל כשסוגרים אותם בפנים
הם מעיקים וחותכים בבשר, מתיכים את הוורידים ומבשלים את הלב
בתוך סיר קטן מלא מים רותחים.

אני זוכרת הכל, אני יודעת שאתה חושב ששכחתי. אני זוכרת כל פרט.
אני זוכרת ערב של שמים ורודים, בחצאית ארוכה ורוחות שלוות
מביאות איתן את הסתיו, וקרניים אחרונות של שמש אדומה מאירות
בקו ישר לעיניים ממצמצות ומציפות את העולם באור מסנוור כמו פנס
בוהק בלילה חשוך עד שאי אפשר לראות דבר, ושתי כפות רגליים
יחפות פוסעות בשקט מופתי והמדרכה שורפת כמו גחלים בסופו של יום
חם וצורב, בדרך לבית שלך, שאז לא היה רק קירות בטון עם רהיטים
מעץ כהה ומיטות מפתות עם שמיכות מלאות נוצות רכות, אלא מין
עולם מיוחד שכזה, גדול הרבה יותר משנדמה לשאר וגם צבעוני ופתוח
למרחבים והתקרה גבוהה כל-כך עד שלא חשבנו שבכלל היא קיימת.
ואיכשהו בתוכו הכל כמו נעלם מהראש ומשתלטות עלינו התחושות
האלו, שאין להן שם ואנחנו רק יודעים עליהן שהן חדשות ושונות
מכל דבר, ושנוטף מהן צחוק פעמונים מתנגן.

עכשיו כבר לא קיץ, כבר חורף, ומטר גובר של טיפות מלווה את
השתיקה שלנו, אבל אולי בכל זאת אתה זוכר גם, שהיינו אומרים
שאולי אנחנו נמצאים בעולם אחר ותוהים אם העולם האמיתי עדיין
נמצא שם בחוץ או שהוא רק אשליה, אבל מפחדים לצאת ולבדוק,
ומזכירים לעצמנו שהעולם האמיתי הוא בכלל לא מה שמתאים לנו,
ואולי העולם שלנו הוא העולם הנכון ועד שנפגשנו חיינו כמו בובות
מריונטה תלויות על חוטים רופפים של חבלי כביסה שיצאו מכלל
שימוש.

אני מחייכת עכשיו ומצליחה להסתכל לך בעיניים והן לא מחייכות
בכלל, הן אטומות כמו חלונות שהגיפו את התריסים שלהם מחשש לגשם,
ובעצם אני כבר לא חושבת שאתה זוכר כי טיפות כבדות מרטיבות אותך
לאט וזו תקופה אחרת היום, תקופה שבה השמש נוטשת אותנו לקצת אבל
אני יודעת שתמיד היא חוזרת, ואתה כבר לא מאמין שהיא באמת
תחזור. ככה הורגלנו להיות, הילדים המבוגרים של החורף.
אתה מבין?