יש לי בעיה עם בחורות. למען האמת רק לאחרונה הבחנתי בזה בעצם,
רק אחרי שקרה לי קטע נוראי עם מישהי, היחידה ששמרה אותי על
מדף.

אז זה ככה. אני רואה בעצמי משהו יפה, כאילו לדעתי אני ממש מושך
את העין ומושך בכלל. יש לי צורה טובה, כלומר אני בנוי טוב
ולדעתי זה די נדיר בכלל לראות משהו כמעט מושלם כמוני. יש לי
גוונים מאד מרשימים וחזקים, ואני משתדל לטפח את עצמי, ככה
לדעתי רבת הניסיון אני פועל הכי טוב. אבל מה, כשזה מגיע
לבחורות, הכול קורה אותו דבר ואני מוצא את עצמי משחק לידיים
שלהן, נכנס בכל הכוח ומאבד שליטה. אגב, מכרים שלי סיפרו שגם עם
גברים זה לא יותר טוב, לי פשוט לא יצא עדיין לנסות. כל פעם שהם
מתארים לי את הבעיות כשמתעסקים עם גברים אני לא מצליח להתחבר,
לדעתי הכול הולך שם יותר פשוט, אבל מה אני יודע.

אז בחורות... הן בדרך כלל ניגשות אליי, מתחילות במבטים חטופים,
ליטופים וכאלה, ובסוף חלק גם לוקחות אותי הביתה. במצב הזה
הייתי אולי מתרגש טיפה, אם זה לא היה קורה לי כל הזמן ואם לא
הייתי יודע איך זה יגמר. אבל אני יודע. הן ישחקו איתי קצת,
ינסו להזיז אותי לכאן ולכאן, ינסו לשנות אותי כדי שאני אתאים
להן יותר. אחר כך כשדברים יעשו קצת יותר קשים הן ייקחו הפסקות,
יבואו ילכו, יתקרבו יתרחקו, הן יתעסקו בדברים אחרים, משחקים
אחרים. ואז הן יפסיקו לגמרי. יזרקו אותי באיזו פינה וישכחו
ממני. כמו תמיד, כעבור זמן אני אמצא את עצמי שוב בידיים של
בחורה אחרת, בדרך כלל אפילו חברה טובה של הקודמת. כי ככה זה,
לא שומרים טינה, ושנינו יודעים את המשמעות של מה שהיה. אני
נהניתי, הן נהנו, כל אחד הפיק מהניסיון את מה שהפיק, ונפרדים
כידידים. מבחינתי אלו היו חיים טובים, נוחים ולא תכננתי לשנות
משהו או להשתנות בכלל. באמת הכול היה לי סבבה, עד שזה קרה, עד
שפעם אחת באמת הייתי שלם.

זה התחיל כמו כל סיפור רגיל ושום דבר מההתחלה שלו לא הכין אותי
למה שעתיד להתרחש. אז כן, מן הסתם אני מדבר על בחורה, שבאה,
ראתה אותי, תפסה יוזמה ואני מצאתי את עצמי בידיה. היא ניסתה
כמו כולן, סובבה אותי קצת, משכה פה, משכה שם, בדקה את הגבולות.
אך בדיוק כשהגיע הרגע הכי צפוי של הסוף, היא המשיכה, לא
וויתרה, וממש נתנה לי את כל כולה. אני כמובן לא הייתי מוכן לזה
ולא ידעתי איך להתנגד ובכלל לא הייתי בטוח שאני רוצה להתנגד.
לרגע היה נראה לי כל כך נכון פשוט להוריד את ההגנות, לעצום
עיניים ולצלול פנימה, אל ההרגשה החדשה הזאת, המסעירה והכול כך
לא יציבה.

אז היינו ביחד, והיה לנו טוב. אני לא אגיד שלא היו לנו בעיות,
כי הרי אין דבר מושלם בעולם, וגם לנו היו קטעים של ריחוק והיו
הפסקות. אבל איתה זה היה אחרת, פשוט כי בשלב מסוים הבנתי, היא
תחזור. אפילו שזה לא היה מושלם, זה היה הכי בכיוון, כל ניסיון
היה יותר מרגש מהקודם. כל פעם שאחד מאיתנו עשה טעות, היינו
יושבים על זה, חושבים ביחד איך מתקנים איך ממשיכים, ולא כי
הרגשנו שאנחנו חייבים, אלא כי ידענו שאנחנו רוצים. לא וויתרנו
ושנינו הרגשנו שאנחנו הולכים בדרך הנכונה.

אחרי תקופה נפלאה, הגיע רגע השיא, בשבילי לפחות. אולי קצת קשה
להסביר את זה, אבל אני יודע שפשוט כל פעם שהבטתי על עצמי,
הרגשתי מושלם. וידעתי שזה הכול בגללה. במבט לאחור אני חושב
שאני יכול לסמן אפילו רגע אחד, שנייה אחת, קליק כזה שממנו פרצה
בי הכרת המושלמות הזאת. זה היה נפלא, זה היה מקסים. זה היה רגע
שאני לא מוכן שיחזור שוב לעולם. כי ידוע שככל שאתה יותר גבוה
ככה ארוכה יותר הנפילה, ומניסיוני האישי היא גם הרבה יותר
כואבת.

אז אני בפסגת חיי, קורן מאושר, מושלם בעיני עצמי, לא הייתי
צריך כלום, ולא רציתי כלום. כנראה שההרגשה הזאת שלי יצרה אצלה
משהו, או שפשוט לא אפשרי שאני באמת אהיה מאושר, כי בעודי חווה
את התקופה הנפלאה בחיי, היא הלכה והשתעממה. היא עדיין התגאתה
בי, כי עכשיו בכלל הייתי דבר יפה מאין כמוהו, שכל בחורה הייתה
רוצה שיהיה מונח לידה. והיא עדיין שמרה אותי קרוב, אולי כדי
שלא ייקחו אותי לפני שהיא תהיה בטוחה, ועדיין הביטה בי בעיניים
מעריצות, מעריצות את יכולתה שלה עצמה לעשות אותי כמו שאני. אך
המבט לעיתים החל משתנה. היא הורידה אותי מהמדף לעיתים תכופות,
שיחקה אותי קצת, ליטפה, העיפה אותי קצת באוויר ואפילו השתעשעה
בינה ובין עצמה במחשבה לשנות אותי קצת. זה נורא הפחיד אותי, כל
העיסוק החדש הזה שלה בי, ועוד אחרי כל מה שהישגנו, כי על המדף
הייתי ענק וכשאני מונח בין ידיה אני צעצוע. אבל הייתי שאנן ועל
אף הפחד שקינן בי לא הייתי מוכן למה שיקרה.

היא פירקה אותי. סובבה אותי כל כך חזק. העיפה אותי מהפסגה
שהייתי בה והטיחה אותי באדמת האפס, מתברר, ששכנתי בה לפניה.
היו בחורות אחריה, אבל אני לא נתתי להן להתקרב. חלקן הגיעו
למצב של נגיעות וכמה ניסיונות לאינטימיות, אבל אני לא נתתי לזה
סיכוי. כיביתי את עצמי, הזנחתי את עצמי וכל צבעי דהו.

אז זהו, אני קובי, אני קובייה הונגרית, וזה הסיפור שלי.