פעם אהבתי, אהבתי מאוד אפילו. אבל היום הכל כל כך שונה. קשה,
כמו אבן.

היא הייתה כל כך יפה, טהורה. אני אהבתי אותה מהרגע הראשון
שראיתי אותה. ולא, היא לא הייתה "כוסית" או משהו בסגנון ילדותי
שכזה. היא הייתה מדהימה. אפשר היה להסתכל לה בעיניים ולהבין
שהכל טוב, ולא משנה מה קורה מסביב. היא הייתה כמו אי של שקט
בתוך העולם המטורף והמחשבות ההזויות  שלי. אהבתי אותה, ממש
אהבתי.
את רוב הימים שעברו מאז שראיתי אותה בפעם הראשונה העברתי במעין
חלום הזוי. אנשים דיברו אליי ואני לא בדיוק הקשבתי או הגבתי.
רק חשבתי עליה כל הזמן. כשהיא הייתה בסביבה הייתי נהיה די
אידיוט כזה, היה לי חיוך מרוח כזה של אידיוטים והיא כמובן שמה
לב לזה. היה איזה שיעור אחד שהיינו לומדים בו באותה כיתה והיא
באה וישבה לידי והתחילה לדבר איתי על איזה משהו ולא הקשבתי לה.
אז היא אמרה לי שאני נראה מאוהב ושאני חייב להגיד משהו כבר, כי
אחרת היא תתפוצץ כי היא כבר לא יכולה.
אז אמרתי לה שניפגש היום בגן איפה שהפסלים, ששם קרו מלא דברים
כולל רוב הילדות של רוב ילדי העיר הזאת. בערב חיכיתי לה שם,
והיא באה. היא הייתה יפה. נישקתי אותה והיא חיבקה אותי. הייתי
מאוהב, הכל היה באמת טוב. ככה עברו להם שנתיים.
מאז היינו יושבים הרבה פעמים בגן עם הפסלים. הוא היה מאוד
מאיים לפעמים ותמיד נראה שהפסלים שם כל כך עצובים או כועסים.
ככה לפחות אני חשבתי.  
פעם אחת אפילו ניסיתי לשתף אותה בהרגשה הזאת שיש לי, ניסיתי
להסביר לה שאולי הפסלים באמת כועסים או עצובים אבל תמיד היא
הייתה צוחקת עליי ואומרת לי שאני מוזר ושפסלים לא יכולים, ושדי
כבר, כי אני חייב להתבגר כבר וששנתיים כבר אנחנו ביחד ועדיין
לא התבגרתי וכאלה. שרדנו ביחד עוד שבוע בקושי. היא אמרה לי שזה
כבר לא מתאים, שהיא מחפשת משהו אחר, יותר בוגר או איזה חרא
שכזה שאומרים למישהו שנפרדים ממנו. הייתי עצוב, מאוד עצוב.
ניסיתי להתקשר אליה כמה פעמים, אבל היא כמובן לא ענתה.
בשבועות הבאים חברים "טובים" שלי כבר סיפרו לי כל מיני סיפורים
עליה. על איך הם ראו אותה עם ההוא או עם ההוא בגן. ואני אמרתי
להם שאני יודע את הכל ושממזמן היא כבר לא מה שהייתה פעם.
שהייתי מאוהב בדמות שהייתה והתפוגגה לאט לאט, אבל את האמת אני
ידעתי, ידעתי שאני מאוהב בה עדיין ולא ידעתי שהיא הייתה עם
אחרים. ולמרות שהיא באמת כבר ממזמן לא הייתה כמו פעם, זה ממש
לא עניין אותי. לא יודע למה, אולי כי היה לי נוח, אולי כי פשוט
חיכיתי שדברים יקרו, אולי ואולי. הרבה אולי. אני עדיין אהבתי
אותה. אבל היא כבר לא הייתה.
הפתרון להמשך החיים שלי היה להתמסטל והרבה. שום דבר כבר לא היה
כל כך חשוב לי ורוב הזמן הייתי כל כך מחוק כי ניסיתי לשכוח
אותה. הייתי צוחק הרבה, שותה הרבה, ותמיד שהייתי לבד הייתי
חושב עליה. על העיניים שלה, על איך היה פעם כשרק הכרנו. היו
לילות שלא יכולתי להירדם כי חשבתי עליה. הייתי יוצא לשוטט
ברחובות הצרים שכבר הרבה זמן נראו לי כל כך מכוערים וחסרי
חשיבות, אבל אף פעם לא התקרבתי אל הגן, זה הזכיר לי אותה יותר
מדי. אני, פשוט העדפתי לוותר על התענוג המכאיב. עד שיום אחד
חזרתי מאיזה חבר והייתי כל כך מסטול שמבלי לשים לב נכנסתי
בטעות אל תוך הגן.
לא היה שם אף אחד, חוץ מאישה אחת עם עיניים יפות שבכתה. היא
התקרבה אליי ושאלה אותי עם ראיתי מישהו כזה קצת נמוך, היא אמרה
שהיא מחפשת אותו ונתנה לי כזה פלייר של נעדר. "אני עדיין אוהבת
אותו, אני עשיתי טעות שנפרדתי ממנו ככה". היא אמרה לי בבכי.
משם המשכתי הביתה כשאני מסתכל על התמונה של הבחור הנעדר. הוא
היה נראה לי מאוד מוכר.
עצם כניסתי לתוך הגן השפיעה עליי מאוד. מאז לא יצאתי מהבית
הרבה זמן, רק להביא סמים או לקנות בירה. נראיתי ממש זוועה. לא
עניתי לטלפונים ונראה לי שאיש לא זכר את קיומי. הפכתי ללא חשוב
בעיני עצמי, רק מדי פעם באו חברים לבקר ולספר. אפילו שמעתי מהם
שהיא חזרה לשכונה, שלא הסתדר לה מעבר לים אז היא החליטה לחזור
לכמה זמן.  

את התמונה שהבחורה ההיא מהגן הביאה לי שמרתי. אבל פעם אחת
כשיצאתי לקנות סיגריות ראיתי בעיתון שהיה זרוק על הספסל  מודעה
על זה שהבחורה הזאת התאבדה בגלל שחבר שלה נעדר וכאלה, ואני,
שזה רק העציב אותי יותר די הצטערתי שלא אמרתי לה את האמת לגבי
איפה הבחור שלה נמצא וכל זה. הייתי צריך להגיד לה, איזה דביל
אני. היא לעומת זאת שאני אהבתי דיברה אמת ובאמת הצטערה על מה
שעשתה לבחור המסכן הזה. היא גם שברה אותו. אבל היא באמת הצטערה
ובאמת אהבה. והוא בחר ללכת די מהר בדרך שגיליתי עליה לא מזמן.
זה לא משהו שכל אחד יכול לעשות. צריך להיות ממש מסכן ועצוב כדי
לעבור את זה וגם זה אחרי מבחן שמבצע משרד מאוד מיוחד שרק אנשים
שכבר איבדו תקווה מגיעים אליו בעיר שלנו. צריך בעצם להגיע למצב
שבו כבר לא מרגישים כלום, לא מגע, לא רגש, כלום.

אני, אחרי שהיא עזבה אותי, הפסקתי להרגיש. ולילה אחד, כשכבר לא
יכולתי לעצור את עצמי מבליעת כדורים או התנגשות חזיתית עם
רכבת, החלטתי לעשות לזה סוף ויצאתי החוצה אל הגן. בדרך אפילו
ראיתי אותה מעבר השני של הרחוב עם המבט המושלם הזה שלה והרגשתי
איך מיליון סכינים קטנות וחדות קורעות לי את הלב. התהלכתי בין
הפסלים בגן והבנתי שאני בדיוק כמוהם, לא מסוגל בעצם לזוז, לא
יכול להרגיש, ומה שאני כבר מרגיש אז זה רק כאב. ניגשתי לפסל של
אותו הבחור שהופיע בפלייר של הבחורה ושאלתי אותו אם זה שווה את
זה ואיך בדיוק הוא הגיע לכאן. הוא אמר לי שהוא מבין אותי ונתן
לי את השם של האישה שמטפלת בכל זה. לקח כמה ימים של בירוקרטיה
עד שהציבו אותי מתחת לעץ האורן שהיה שם.

את כל סודות הגן  אני יודע, אני רואה אנשים מתאהבים ונפרדים,
אני רואה מכות. אני רואה אנשים מבקשים סליחה וכאלה שמדברים אל
השמיים, אני רואה סוטים, נרקומנים ואפילו ישו קפץ פעם לבקר.
אתמול שמעתי שני אנשים שהיו בכיתה שלי שעברו פה בדרך לאן שהוא
ודיברו עליה ועל זה שיש שמועות שהיא בדיכאון או משהו כזה.
לפעמים אני רואה אותה נכנסת לכאן, היא נראית מאוד עצובה. אפילו
הייתה פעם אחת שראיתי אותה מתיישבת על הספסל שלנו, ששם התנשקנו
בפעם הראשונה ואני כמעט בטוח, שראיתי דמעה.

היום היה יום די מוזר מבחינתי. כשהתעוררתי היא עמדה מולי ואמרה
שהיא מצטערת על הכל ושקשה לה ושהיא עברה הרבה מאז שהיא זרקה
אותי, היא אמרה שהיא מתגעגעת. אז נתתי לה את המספר. אמרתי לה
שפה כבר לא מרגישים, כי לכולם יש לב מאבן.
היא נישקה אותי ואמרה לי תודה. היא גם הבטיחה לי שאם היא תעבור
את המבחנים ויחליטו שהיא מסכנה מספיק, היא תבקש שיציבו אותה
קרוב, ממש לידי.