זה סיפור אמיתי על חבר שלי, מאיר, שיום אחד מצא שלט ברחוב.
הרבה אנשים אצלנו בחבר'ה אמרו למאיר כבר הרבה פעמים שהוא חי
בסרט, ושכדאי שיתחיל להבין שהמציאות פה זה לא ממש כמו בסדרות
של ערוץ 3 בכבלים, אבל מאיר, העקשן הזה תמיד אמר שיום אחד
כולנו נודה שטעינו ושכל מה שצריך זה קצת מזל בחיים, כי יש באמת
אנשים שחיים בסרט. ובאמת יום אחד מאיר מצא את השלט הזה ברחוב.
זה היה שלט חכם, מולטי בנד כזה, שאפשר לשלוט איתו גם על ווידאו
ומערכת סטריאו. שחור ושל סוני. או סניו או סנסויי אני כבר לא
בטוח כי זה היה דיי מזמן. למרות שלשלט הזה היו ימים יפים יותר
והוא היה דיי שבור, מאיר באופן לא מפתיע, החליט להרים אותו
ואפילו החליף לו בטריות.

אח"כ חיכינו לאוטובוס בתחנה, והיה חם מאד ומאד צפוף, ומשום מה
קו 47, שבד"כ עוצר שם, החליט ברוב חוצפתו שהוא לא עוצר. זה היה
השיא. וכולנו בתחנה התחלנו לקלל ולצעוק. מאיר, שבמקרה החזיק את
השלט ביד, לחץ שם על משהו וכולנו השתתקנו. גם האנשים העצבניים
בתחנה, שלא הכירו את מאיר, כולם השתתקו. ואני מדבר על מצב
שכולם עושים תנועות עם הידיים ופותחים את הפה ממש חזק - וכלום!
לא יוצאת להם אפילו מילה אחת מהפה. אפילו הנהג של קו 48 שהגיע
אח"כ לתחנה והיה חייב לעצור, התחיל לעשות בפנטומימה מספרים עם
הידיים, כדי שזאת עם הסלים תבין סופסוף כמה עולה כרטיס. זה היה
ממש מוזר, ובטח עכשיו יש כמה שקוראים את הסיפור הזה ונזכרים,
כי היו בתחנה ההיא ממש הרבה אנשים. אח"כ זה הסתדר. זה היה די
ברור שזה בגלל השלט, בכל אופן ברור לי ולמאיר, כי אף אחד אחר
מהאנשים לא ממש הבין מה קורה. מאותו יום אני חייב לציין בכנות
שנעשיתי חבר קצת יותר טוב של מאיר, ואולי לא מהסיבות הכי
נכונות, ואולי הייתי קצת נצלן, כי בכל זאת תמיד כדאי להיות
קרוב למישהו עם שלט כזה. אפילו אם זה מאיר, שלפעמים הוא ממש
מעצבן וגם לא החבר הכי טוב.

וככה לפעמים היינו יוצאים ביחד עם השלט. זה היה דיי שימושי, כי
אם היינו צריכים לחכות הרבה זמן, לאוטובוס למשל או אפילו לעמוד
באיזה תור, מאיר היה מריץ קצת קדימה והכל היה זז יותר מהר. או
למשל, אם היינו מתחילים עם מישהי ולא היה הולך כלכך טוב, אז
מאיר היה מריץ קצת אחורה והיינו מנסים שוב. ככה 3-4 פעמים עד
שהיה הולך. מיותר לציין שאפשר לעשות עם זה גם כמה מעשים טובים
כמו לדוגמא, כשראינו חתול רץ לכביש ומכונית כמעט דרסה אותו, אז
היינו יכולים לעשות לזה Pause ולהזיז את החתול. הבעיה עם
השטויות האלה הייתה, שלמשל ב-Pause, גם אנחנו היינו צריכים
להיות ב-Pause ולא היינו יכולים להציל אף אחד.. יותר מזה, לא
היינו יכולים ללחוץ שוב על Play כי גם אנחנו היינו קופאים
במקום. אבל למזלנו, מי שנגע בשלט היה מחוץ לעסק הזה; וכדי שאני
ומאיר נוכל לעשות את כל הדברים האלה ביחד, היינו צריכים להחזיק
ידיים. שזה היה קצת מוזר, אבל למען מטרה נעלה. זה היה ברור כבר
מהפעם הראשונה, אז שחיכינו לאוטובוס, שהעסק הזה חייב להישמר
בסוד, כי ברגע שהיו מגלים את זה, היו לוקחים לנו את השלט
כלמיני מדענים מטורפים ממכון וייצמן והיו מפרקים אותו לחתיכות.
ואולי בסוף כל העולם היה מרוויח מזה בגדול, אבל גם אני וגם
מאיר לא ממש רצינו לוותר על השלט.

לרוע המזל, כל החלק בשלט שקשור בלהעביר ערוצים היה מקולקל. וזה
היה ממש חבל. כי אם אפשר היה להעביר ערוצים אז אולי היה קצת
יותר אקשן, כמו באיזה סרט פעולה. או אפשר היה לגור בחלל כמו
בסרט מדע בדיוני. גם להתחיל עם כמה בנות שמסתובבות יחד,
ב-03:00 בלילה, מתי שיש סרטים כחולים - גם זה היה מספיק
בשבילי. ומחיאות כפיים? אחרי כל בדיחה שאני מספר כמו במשפ'
קוסבי?  שביזות!

וככה היינו, אני ומאיר, מזיזים את כל העולם קדימה ואחורה
בהילוך איטי ואפילו ב-Pause, ואף אחד לא יכול היה לשים לב לזה;
כי כשמישהו היה זז לאט, כל העולם היה זז לאט מסביבו והוא לא
היה מרגיש בהבדל. כנ"ל לגבי Forward וכד'. כל מה שצריך היה זה
פשוט לגעת בשלט ולכוון אותו מאיתנו והלאה. תמיד מאיתנו והלאה
כדי שישפיע על העולם ולא, חס וחלילה, עלינו. השלט הזה היה מאד
משוכלל והיה לו גם אפשרות כזאת של קוד, שבמקור זה נגד ילדים
קטנים; ומאיר שהיה קצת תינוק וגם קצת אגואיסט, החליט שרק הוא
ידע את הסיסמא. הוא אמר שזה יותר בטוח ככה גם לעולם כולו, אבל
אני ידעתי שהוא עושה את זה כדי לעצבן אותי.  

הייתה לי ממש תקופה טובה בחיים. אז גם הכרתי את יעל. היא ישבה
בפינה של ה-Chill-Out Room ולחשה לחברה שלה כמה דברים שהיה
בלתי אפשרי לשמוע. כמובן שהרצתי קצת אחורה, התקרבתי ואפילו
הגברתי את הווליום. היא אמרה - "נמאס לי מכל המבטים האלה ומכל
ההתחלות המעצבנות. למה אי אפשר שפשוט מישהו יבוא עכשיו עם 2
מרגריטות ביד, יחייך ופשוט לא יגיד כלום." למרות שזה נשמע קצת
טיפשי, זה בדיוק מה שעשיתי. גם אח"כ כשרקדנו, הרצתי קצת יותר
מהר וככה יצא לי הילוך איטי ממש משכנע ב-'Eye of the Tiger'..
ובכלל את כל השאלות המעצבנות על החבר לשעבר, ועל היחס שלה
לסטוצים - פשוט הרצתי ומחקתי. הייתה אפילו נק' אחת שהייתי צריך
ממש לסמן כאינדקס, מרוב שהייתי צריך לחזור לשם כל פעם מחדש.
היא הייתה בחורה מאד מאד רגישה.

יום אחד אני ויעל החלטנו לקפוץ למאיר, כי כבר יומיים שהוא לא
מתקשר ולא רואים אותו בשום מקום. דופקים בדלת. דופקים בדלת
שוב. - שום דבר. החלטנו להיכנס. ושם הוא היה שרוע על הספה בחדר
שלו, כמעט כמו תמיד. רק שהפעם הוא ממש לא זז. בהתחלה חשבתי
שהוא עובד עליי, אבל כלום - הוא פשוט לא היה יכול לזוז. והשלט
השחור היה ביד שלו, אבל מכוון לכוון שלו. הוא היה לבוש בכפפות
של חדר-הכושר שלו, כשאחת האצבעות הייתה לחוצה על ה-Pause.
הפקד של המשטרה, וגם יעל, חשבו כל הזמן שזה בגלל סמים. שהוא
פשוט נכנס לקומה. אבל אני ידעתי את האמת. הבנאדם פשוט עשה
לעצמו Pause! וככה זה נגמר. בלי מאיר - שלא יכולתי לשחרר אותו
כי לא ידעתי את הקוד, ובלי השלט - מאותה הסיבה בדיוק. מדי פעם
אני בא לבית-חולים מאיר לבקר אותו, וגם כל פעם מנסה קוד אחר.
שום דבר.