אני מוצאת את עצמי חושבת בזמן האחרון המון על המסע לפולין.
הטריגר לזה יכול להיות תמונות שלי בתיקיות שאני מדפדפת בהן מדי
פעם, מישהי בדוויאנט שמעלה בוכטה של תמונות לאתר שלה, או סתם
מחשבות תועות על העבר שמתקשרות אצלי מיידית לפולין.
לרוב אני מאוד מתחרטת שלא צילמתי מספיק שם, שלא ניצלתי את
הפרצה הזאת כדי להנציח את זה בצורה הכי טובה.
אז כן, זה מונצח אצלי בראש ובתוך המחשבות, ברגשות וההתנהגות
שהשתנו בצורה מופלאה ודראסטית, ואומרים שזה הכי חשוב; שזה ישקע
בתוכך, בלב שלך, בראש שלך, שלא תשכח ולא תיתן לזה לחמוק מתוך
הסבכים שיש בכולנו.
לפעמים אני מתיישבת מול המחברת שלי, ומתחננת אל עצמי בדממה -
'אולי הפעם תצליחי לכתוב על פולין?'; וזה אף פעם לא עובד. זה
מוזר, כי זאת אני ואני תמיד מתבטאת הכי טוב באמצעות הכתיבה
והמילים שלי, זאת הדרך שלי לפרוק ולהתגבר על מחסומים רגשיים או
מחשבתיים. אני יכולה לשבת מול המחברת המזופתת שעות, ולא לכתוב
חצי משפט ואף אחד לא מבין עד כמה זה יכול לתסכל ולשגע אותי, כי
אני רגילה שמילים נשפכות ממני בלי בעיה, שאני יכולה להוציא
החוצה הכל ולבטא הכל בצורה שמספקת אותי אפילו מאוד ועושה לי
טוב על הלב.
למה אני לא מסוגלת לכתוב על פולין? למה יש לי מחסום כתיבה בכל
הנוגע לנושא הזה? למה זה כל כך קשה לי לתאר את הזוועה שעברה
עליי באושוויץ, איך שחשבתי שאני עוד רגע נופלת מהרגליים מרוב
רעב ואיך הסתכלתי מסביבי על גדרות תיל ושלט "HALT" ישן מעץ,
ופסי רכבת ובניינים מונוטוניים בלבנים אדומות-כתומות ואיך
שהסתובב לי הראש כשנכנסנו למשרפות הראשונות באושוויץ I, איך
הסתכלתי עמוק לתוך התנור הזה, איך הדלקתי נר נשמה והלב שלי
בכה, וכמה שכאב לי לעמוד שם. נלחצו לי הרקות חזק-חזק, וכל מה
שראיתי מסביב היו יותר מדי אנשים במקום קטן מדי, פתאום פיתחתי
קלסטרופוביה ובהיתי בנקודה על התקרה, 'פה אנשים נחנקו למוות'
חשבתי לעצמי ורציתי להקיא.
למה כל כך קשה לי להסביר מה שהרגשתי בבירקנאו, כאילו כל משפט
יוצא מאולץ ואני לא מסוגלת להסביר את עצמי עד הסוף. איך שהגענו
עם האוטובוסים וראינו גלוחי ראש, איך כולם נלחצו אני עוד
זוכרת, ואנשי השב"כ גירשו אותם משם, שלא יתקרבו אלינו.
התקדמתי לעבר השער הגדול, לא לפני שצילמתי את פסי הרכבת
והכניסה הידועה לשמצה למחנה הנורא הזה. פסי רכבת אינסופיים
והשמש הכתה בראשי כל כך חזק שהייתי בטוחה שעוד שנייה ואתעלף על
הדשא המקריח. הלכנו הרבה, ואני הזדעזעתי מכמה שהמקום הזה ענקי,
הסתכלתי מסביב ועוד לא בדיוק קלטתי, או רציתי לקלוט, איפה אני.
אני לא יכולה להסביר מה זה היה בשבילי להיכנס לתוך ביתן במחנה
הזה, להסתכל מסביב והכל נראה אותו דבר והקירות אותם קירות,
רצפת העץ אותה רצפה, והדרגשים... נגעתי בהם, מאובקים, נגעו בהם
אלפי אם לא מאות אלפי ידיים בדיוק כמו שלי, אבל הרעד שעבר בי
לעולם לא יחזור וייכנס בי שוב בשום דבר אחר בחיי.
וכשהמדריך רצה לקרוא לנו קטעים מספרו של ניצול שואה, כל הקבוצה
התיישבה על הרצפה ונשענה עם הראשים על הקיר ואני, בקושי עמדתי
על הרגליים, ואפילו להישען לא יכולתי. כולם יושבים, או נשענים
על הקיר, ורק אני עומדת בין דרגש לקיר אפור והריח הזה של העץ
הישן ירדוף אותי לנצח בסיוטים, אני יודעת. בסופו של דבר יצאתי
מחוץ לביתן, כי הריח הרג אותי, ויחד עם הבחילה חשבתי שמשהו רע
עוד יקרה ומשם הכל עמום.

אני חושבת שנקודת השיא (או השפל, איך שתרצו) שלי הייתה
במיידאנק.
אני לא יכולה להתחיל לתאר בכלל את מה שהמקום הזה עשה לי,
למחשבות שלי או לכל הקיום שלי.
זוכרת שהגענו, וכולם רצו לשירותים והיה די מסריח שם, פולנים
מטומטמים לא יכולים לנקות אסלה מחרא, אה? ולמזלי הייתי ראשונה
וחיכיתי לכולם בכניסה. כשמגיעים למיידאנק, ישר על ההתחלה מוצבת
אנדרטה ענקית מבטון, פשוט הדבר הכי מאסיבי שראיתי בחיים. היא
מורכבת, והיתה לנו שיחה עליה עם המדריך אבל אני, כמו ברוב
המקרים במסע הזה, בכלל שקעתי עם עצמי במחשבות ורוב הזמן לא
הקשבתי לא למדריך ולא לאנשים שדיברו אליי, כך שנושא השיחה
המדוייק נשמט מזכרוני מהסיבה הפשוטה שפשוט לא שמעתי אותה.
ירדנו אל הדשא והיה נעים באותו יום, שמש האירה עלינו ושיזפה
אותנו והשמיים היו כל כך יפים עד שהתחשק לי למות שבמקום הזה
בכלל יכול להיות יפה. היו צריכים לשים חומה בשמיים, לעשות הכל
אפור מעל המחנה המקולל הזה, אבל לא; שמיים כחולים מדהימים,
עננים לבנים ענקיים ומודגשים, קווי מתאר מושלמים לציור.
המדריך סיפר סיפור על בתו של מפקד המחנה, ושוב לא ממש הקשבתי,
יותר צילמתי והכנתי את עצמי נפשית.
התחלנו ללכת, תחנה ראשונה - תאי הגזים.
הנה, יושבת פה מול המילים האלה "תאי גזים" והראש שלי מתפוצץ.
נכנסנו והתקרה כחולה מציקלון B, המדריך מצביע על החורים מהם
הטילו את הגז ואני עומדת עם הראש למעלה ומנידה אותו במעין
שלילה למציאות שהיתה פה. אף אחד לא מבין מה זה עשה לי, לעמוד
במקום הזה, ולהרגיש מוות בתוך העצמות, למרות שלכולנו בטח היתה
תחושה דומה, אצלי זה מתעצם פי כמה.
תחנה שנייה - מקלחות המוות; הברזים עוד שם, בצינורות חלודים,
הכל ירוק וכחול וטורקיז, אבל הם עוד שם. עמדתי מתחת לברז,
דמיינתי את המקום מלא ודחוס מאנשים (והיינו בערך עשרים) ויותר
מזה אני לא יודעת לתאר, כי זה פשוט לא דבר שאפשר להבין.
יצאנו החוצה והשמיים עדיין לא האפירו וכעסתי על אלוהים שנותן
לזה לקרות, טיילנו בין ביתנים שהפכו למוצג מוזיאוני.
הראשון היה בסדר, חליפות ומדים, כתבי יד, בובות, חפצים, והכל
מאחורי זכוכיות, בשבילי זה מעין ריחוק.
השני היה דומה לראשון, והיה גם אחד עם מודל מוקטן של המחנה
שהיה מאוד יפה אמנם, אך לקה בחוסר רגש.
אח"כ היה הביתן עם הנעליים, ולא סתם נעליים, לא מאחורי זכוכיות
ולא בארונות מרוחקים וסגורים על מנעול ובריח, אלא נעליים, אלפי
נעליים בתוך כלובים שחורים, עקבים מנעלי הנשים יוצאים החוצה
ומאיימים עליי, נעל קטנה של תינוק כמעט ונופלת מתוך החורים,
והריח... בחילה ישר הלמה בי.
נכנסנו לביתן עם הרבה דרגשים כל הקבוצה, והרעב הכה בי בצורה
מפחידה, חשבתי שאני באמת אפול מהרגליים אם לא אכניס פירור לפה,
וכל כך פחדתי לחלל את הקדושה של המקום הזה, לא רציתי לפורר ולו
פירורון, הוצאתי קרקר ופוררתי הכל לתוך התיק.
תחנה שלישית - המשרפות.
בדרך למשרפות לקחתי ממישהו את דגל המדינה, פשוט הלכתי איתו
מתוך רצון להרגיש ציונות, או זיקה כלשהי, והייתי כל כך גאה
שהיה אפשר לגעת בגאווה שלי. מאז פולין, כל פעם שאני שומעת את
השיר My Immortal ההליכה למשרפות יחד עם טל היא הדבר היחיד
שעובר לי בראש.
הלכנו יחד, כל אחד עם אוזנייה והשיר התנגן בראש, בינתיים ארובת
המשרפות נגלתה לעינינו וממש בכניסה עמד ארון קבורה עליו היה
רשום שמונחות עצמות הנספים.
בשלב הזה נאלצתי להיפרד מכל קמצוץ שליטה עצמית שנשאר לי.
לא הורדתי את משקפי השמש גם כשנכנסנו, כי מי רוצה שיראו אותו
בוכה. והמשרפות... היו שם כל כך הרבה. זוועה וחלחלה עברו בי,
ואז טל הפנה את תשומת ליבי שמאחורינו עמדה אמבטיה. מסתבר שמפקד
המשרפות נהנה מאמבטיות אישיות בזמן שאנשים נשרפו לאפר.
לאט לאט הרגשתי איך אני מתפרקת, איך כל העולם קורס למול עיניי
ולא האמנתי שזה אנושי, שזה יכול להיות או לקרות ואיך, איך
מישהו הרשה שזה יהיה ואיך הרשו שיתנהגו ככה לבני אדם ואיך בכלל
אפשר לחיות אחרי ששלחת אלף איש ביום למוות שלהם? איך אפשר בכלל
לנשום בצורה סדירה אחרי ששרפת מאות של גוויות, תינוקות בני
יומם ונשים וילדים וזקנים, ואיך אפשר להשתכשך באמבטיה כש300
מטר ליד אנשים זועקים אל השמים שיצילו אותם?
יצאנו החוצה, על ספסל מאבן ישבנו כולנו, ליד בורות ההריגה בזמן
שאישה פולנייה רמסה אותם בדרכה אל העיר הקרובה. כולנו היינו
בשוק, שוב המדריך דיבר וברבר ומלמל, ושוב אני לא הקשבתי ובזמן
שכולם קמו לעלות אל החלק השני של האנדרטה מההתחלה, שהיא כיפה
ענקית שמכסה על הר של אפר בני אדם (וזה זוועתי להגיד את זה
בכלל), אני איבדתי עשתונות וראיתי בזווית העין את טל (האחר)
ורצתי אליו בדמעות שבחיים לא בכיתי, דחפתי את פניי בכתפו
וצרחתי ובכיתי, לא יכולתי לסבול את המחשבות האלה או העובדה
שאני עומדת ועמדתי ליד המוות בפני עצמו. הסתכלתי למעלה, הר אפר
מלא עד הקצה וכולם עורכים את הטקס שעושים בכל מחנה ודורית באה
ומחבקת אותי וממש הייתי צריכה חיבוק של דמות אימהית באותו רגע.
היא חיבקה ואמרה שהיא כל כך מקנאת בי על זה שאני לא מפחדת
להוציא את הרגשות שלי ושכולם פה היו מתים להיות כמוני, אמיצים
ורגישים ולהשתחרר. זה לא משתחרר, אמרתי לה, והיא אמרה שבכל זאת
אני השגתי מה שכולם פה רוצים.
הקבוצה בטקס, מקריאים קטעים, שרים שיר והבנים אומרים "יזכור",
פעם ראשונה שהקשבתי למילים בתפילה הזו, ובכיתי, ישובה על הקצה,
משרפות מולי ואפר אנושי מאחוריי, וגם באוטובוס, אחרי שהמנהל
חיבק אותי ולי רצה אליי מהקבוצה שלה והחזיקה אותי כשכמעט נפלתי
לרצפה, ישבתי וכולם דואגים לי פתאום ומציעים לי מים וביסלי,
ואולי את רוצה במבה, רומי? אולי את רוצה טישו, רומי? את רוצה
משהו, רומי? לא, רק רציתי שיעזבו אותי במנוחה; שלחתי הודעה
לאמא, וכל כך רציתי שיהיה לי אותה כשאני אחזור למלון, שתחבק
אותי ותגיד לי שאני בטוחה ושזה בסדר, כי לפעמים עם כל היומרות
של 'אני גדולה וחזקה לבד', צריך שמישהו יחבק אותך, ומי עושה את
זה יותר טוב מאמא?
נסענו כמה שעות אח"כ והעדפתי להתנתק עם המוזיקה וכל הדרך
בכיתי, בזמן שטל (הראשון) חיבק אותי, ואמר לי בואי תשני עליי
קצת, תנוחי ותירגעי. ישנתי עליו קצת וכשהגענו לוורשה הדמעות
התייבשו כבר, אבל הנה, יותר מחצי שנה מאוחר יותר והמחשבות עוד
לא עוזבות.
אני חושבת שזה הדבר הכי חזק ומשמעותי שאי פעם קרה לי.