איזה מעיל יפה יש לך, חדש?

כשציפי הופיע אצלי בערב, בסביבות השעה שמונה, לא התפלאתי. היא
עשתה לה מנהג
לקפוץ אלי ולאכול אצלי משהו "ממש קטן", לאחר שיעור ההתעמלות
שלה בסטדיו" חטובים."
לציפי יש שגעון התעמלות, כושר ודיאטה. היא מורידה ומעלה
קילוגרמים בקצב מסחרר ואף פעם אינני יודעת אם מי שתבוא לבדוק
מה יש לאכול אצלי במקרר, תהיה ציפי הרזה מאד מאד, או השמנה
מאד, או מישהי באמצע.
ציפי, בנוסף להיותה "קונצרטינה" אנושית היא גם מבולבלת מאד.היא
שוכחת דברים בכל בית שהיא מבקרת בו ולוקחת דברים לא שלה
ומצלצלת אחר כך מבוהלת ומבועתת, ומבקשת סליחה ורצה ומחזירה
וחוזרת.
על כל פנים באותו ערב , עוד היא בולסת בסלטים שמצאה במקרר,
והפשטידה כבר מוכנה לטריפה בצלחת לידה, הבחנתי שהיא לובשת מעיל
עור שחור, יפה במיוחד.
" איזה מעיל יפה יש לך", אמרתי, "חדש"?
"לא", ענתה ציפי בפה מלא. "קניתי אותו בספרד בשנה שעברה".
לציפי יש שני ארונות בגדים דחוסים. אחד לציפי השמנה ואחד לציפי
הרזה. ובין שניהם היא מתמרנת וקונה וקונה לכל מצב ולכל מידה.
ציפי המשיכה לטרוף את האוכל.
תוך כדי אכילה היא הכניסה את ידה לכיס המעיל והעלתה צרור
מפתחות.
היא התבוננה בהם במבט של אם המתבוננת בילד זר.
ואז קמה ממקומה חצתה את החדר ודהרה בכיוון הדלת החוצה.
"הוא בכלל לא שלי", היא אמרה, "המעיל, הוא של מישהי אחרת.
לקחתי אותו בטעות כשיצאתי מהסטודיו הוא נראה בדיוק כמו המעיל
שלי, זה מספרד.אני חייבת לרוץ להחזיר אותו. אני בטוחה שמישהי
ממש כמוני רזה-שמנה מחכה לי ולובשת מעיל מאד דומה ,אבל בלי
מפתחות."