קצת מתבלבלת בין העבר ההווה והעתיד, לא זוכרת מה יותר חשוב,
הכול מקשה אחת, אין הבדל בין עבר הווה עתיד, הכול תלוי זה בזה,
הכרונולוגיה חסרת חשיבות, הסדר חסר חשיבות, הכול רץ בטירוף,
שולח זרמים חשמליים וניצוצות לכל עבר, ממש כמו חיי המין
המטורפים שלי, רוצה עוד ועוד לבלוע הכול בלי אבחנה, מרגישה את
הלחלוחית בראש המוח בוואגינה, יצרים בלתי נשלטים, יצרים של
כתיבה, לשפוך מילים להוציא את המשקל העודף שבלב, לפני שישקע
ולפני שיתפוצץ אל תוך החידלון והחושך האינסופיים, חייבת להוציא
לרוקן את המגירות לאוורר את האבק להשמיד את קרדית אבק הבית
הגורם לי לחנק.
האם השואה תירוץ מספיק טוב להעליב להזניח לא להתייחס או אולי
להתייחס בעודף או אולי לתת לך להרגיש כחסר חשיבות מול אותה
שואה מול המוות של הילדים הראשונים שנולדו לאבי בפולין, האם
אני תוצר של המוות שלהם? האם תפקידי להיות ממלא מקום האהבה
שנקטעה
באכזריות נאצית? האם תפקידי למות להיות הכפרה שלהם? של
הראשונים, של האישה האחרת שתפקדה ולא הייתה נרקומנית, האם
הרצון שלי להגיע לחידלון להיות חלק מהאינסוף לא לרצות להילחם
על השגרה הכסף הכבוד, לחפש אהבה אבסולוטית מלאה בתשוקה של
נתינה עד התאבדות של כמיהה להתעלות נפשית של התעלמות כמעט
מוחלטת מהחיים מהנעשה מהיום יום הפשוט המענג של בישלתי, קניתי,
אפיתי, ראו אותי, נסעתי, כל אותה שיגרה נפלאה שאני לא שותפה
שאני מפקירה מחיי כל אותן זיכרונות כרונולוגיים של קיום שאני
שוכחת בכוונה או שלא בכוונה שקועה במחשבות של למה של טירוף
החיים להרגיש, מחשבות על התשוקה האדירה לחדירה של האבר ההוא
שאסור לקרוא בשמו, הבשרני הזה המשנה את קיומו בהתאם לצרכיו
בהתאם לצרכי מקיום רכרוכי ואמורפי לזקור מוצק ומענג.