נתן שטיינר היה יושב בחדרו וחושב. שואל את עצמו שאלות שפועלים,
שכבר אין להם עבודה, שואלים. זה היה עוד יום חמישי, שסיכם את
מה שכבר ידע אתמול בערב. עוד שבוע הלך לאיבוד. הוא ערבב את
הסוכר בכוס התה של הבוקר וחשב, מה אני עושה עכשיו?
בהתחלה הוא ניסה להיזכר בחלום של אתמול בלילה, אבל הוא יידע
מראש שזה אבוד. גם את הדברים האלו, הברורים עד כאב, צריך לרשום
מייד כשמתעוררים, אחרת זה הולך לאיבוד. אחר כך הוא החליט לקפוץ
לקיוסק השכונתי, למלא טוטו. מאז המאתיים וחמישים שקל שזכה בהם
בשנת תשעים וחמש, הוא לא הצליח לזכות שוב. האמת שגם לא
לפני-כן. הטוטו מקדם את הספורט בישראל על חשבוני, הוא חשב. הוא
ניסה להתנחם בעובדה שאולי הוא לא הפראייר היחידי.
בדרך הוא דמיין לעצמו חטיבה שלמה צועדת. חטיבה של אלפי אנשים,
בני חמישים, שכל החיים חלמו לזכות בפרס הגדול וזכו פעם אחת
במאתיים וחמישים שקל. זאת לא הייתה חטיבה זאת הייתה ממש אוגדה,
ארמייה שלמה והם ליוו אותו בדרך לקיוסק. חיוך עלה על פניו,
אולי הכל עוד לא אבוד. אולי הפעם, וגם אם לא, די בטוח שיהיה מי
שידליק את האורות.