23.04.05

זהו דיאלוג בחלקו הראשון ומונולוג של אחת הדמויות בחלקו השני.

חלק ראשון

הדמויות: שני זקנים בני 82.
הראשון "אהרון", זקן המתנהג כצעיר ולהוט לחולל מהפכה, אך אינו
בעל ידע רב ואף תמים וחולמן, מעין דון קיחוטה של המהפכות.
השני "מרדכי", זקן ממש זקן עם האפיון של הזקנים. הוא איש מיואש
שמרבה לאכול מרק עשבים שבכלל לא אוהב. מדבר בהמון התנשאות.
מרדכי מרבה לירוק את המרק כשהוא מדבר, ולא לשמוע.

תמונת מצב (התפאורה): פינת אוכל בה יש שולחן, כיסא ומולו
טלוויזיה. אהרון עומד עם בגדים מסודרים (יחסית) ואיתו (בתיק)
ספרים פילוסופיים כמו "האדם מחפש משמעות" ומאמרים וכרוזים על
מהפכות. מרדכי יושב ליד השולחן, לבוש בפיג'מה שלפני שבוע ואוכל
ברעש מרק ירוק עם עשבים.

מסך

מרדכי ואהרון צופים בטלוויזיה במין רפרוף ללא יותר מדי
התרכזות. בטלוויזיה רואים/שומעים על הפרטת הכלכלה ברוסיה
(לשעבר ברה"מ) וריכוזה בידי מעט אנשים בעלי מעמד, שמאוחר יותר
יהפכו לבעלי ההון הגדולים בעולם.
אהרון [מרים את העניים מהטלוויזיה ומסתכל על מרדכי]: יצא לך
פעם לשיר את האינטרנציונאל?
מרדכי: מה?? דבר יותר חזק.
אהרון: שאלתי אם יצא לך פעם לשיר את האינטרנציונאל? אבל ממש
לשיר, לא בלחש.
מרדכי: אה, יצא איזה פעם פעמיים בגלגול הקודם. [א' מגחך]
א': תשיר איתי.
מ': לא.
א': סתם לכיף, אף אחד לא שומע.
מ': כבר אין לנו קול, אהרון.
א': הקול שלי יישאר איתי עד הקבר, לא יהרגו אותו לפני.
מ: טוב. [מ' אוכל את המרק עם הכף ומשמיע קול מעצבן של לגימת
המרק]
א': איך תצעק בלעדיו? איך תקרא בקול? איך תשנה?
מ: אנחנו זקנים. אנחנו לא משנים. אנחנו מחליטים אם למות היום,
או למות מחר. זהו.
א: שטויות.
מ: שטויות? בדבר אחד אתה צודק, אדון צעיר, והוא שיש לך עוד
הרבה מה ללמוד.
[הפסקה קצרה, וחזרה לנושא הקודם]
א: פעם זה עשה הרבה רעש, סחף הרבה, אני זוכר.
מ: פעם זה פעם, ורעש זה רעש, לא השתנה הרבה בעולם.
א: היה לזה כוח רב, הם דפקו את זה.
מ: מניין לך לדעת שזה לא היה דפוק מההתחלה? כי זה אף פעם לא
עבד כמו שצריך?
א': לא, כי זה צריך לעבוד. אולי לא זה. לא אמרתי מה. אבל משהו
צריך לקרות. חלוף הזמן לא שיפר את המצב. מעבדות לעבדות, מדיכוי
לדיכוי.
מ: מאיזה ספר אתה מדקלם את זה? מי הפילוסוף הפעם? מדקלום אף
אחד לא הגיע לשום דבר.
א': גם מאכילת מרק לא.
מ: אין לי לאן להגיע. יש לי רק דבר אחד לעשות. וגם עם אכילת
מרק אפשר להעביר את הזמן. רוצה קצת?
א: לא, זה דוחה. אז מה, פשוט תחכה ליום שבו תעזוב את העולם?
מ: ולמה אתה מחכה? שיגידו לך שאתה יכול לעזוב את העולם?
א: אולי. מיליוני אנשים עזבו את העולם. ומה הם השאירו איתם?
כלום! הם פשוט חיכו ליום שבו יעזבו את העולם. בדרך הם הקימו
משפחה וגדלו ילדים, אבל למה? כשאתה מחכה ליום בו תעזוב את
העולם, אין לך רצון לתקנו, אתה פשוט תשתלב בסדרו הקבוע, ותהיה
סתם עוד כלי. [בזמן הזה מרדכי לועס את העשבים במרק ברעש]
מ: תגיד לי, מאיפה הרצון הזה פתאום להשאיר חותם? מה החלטת אחרי
שמונים שנה לשתות ממעיין הנעורים? הזקנה הפחידה אותך?
א: זהו בכלל לא העניין. צעיר לא צעיר, אין קשר. הדברים צריכים
להיעשות, אפילו בגיל שמונים. ובכלל למה שהזקנה תפחיד אותי, אני
מתעלם מהגיל. אני חי. אתה שקוע בביצה הזו.
מ: כל אלו בלבולי שכל, אין לי ולך שום... איך אתה קורא לזה?
אין לנו מהות. אין לך השפעה, רק רצון טוב. אלו דברי ילדים.
בגיל שמונים מצאת את מי הנעורים, ולא עמדת בפיתוי. קורא
מניפסטים, פילוסופיה, הגות החיים, תן לנערים לשחק בזה. העולם
קיים לפנינו ויתקיים גם אחרינו, אם ייפרדו מאיתנו ואם לא. אל
תשלה את עצמך צעיר. שב תאכל מרק, חכה איתי.
א: זקנים, זקנים רק את זה אני שומע, אנחנו אפילו לא חולים, יש
לנו עוד הרבה שנים לחיות. אתה יודע מה אומרים, חיינו רק שני
שליש מהחיים שלנו.
מ: מי אלו הטיפשים שאומרים את זה?
א: אני בטוח שגם אתה אמרת את זה לילדים שלך, וגם לנכדים. כולנו
יודעים כמה משה חי.
מ: המשה [הוגה את השם במלעיל] שלך, חי כל כך הרבה כי נענש
בחומרה. העם סוף, סוף הגיע לארץ ישראל, ארץ הקודש הנכספת, אך
בגלל מעשיו החמורים של משה, אלוהים העניש אותו לחיות לנצח מבלי
להגיע אליה, או לראותה, מבלי לעשות דבר. הוא הפך אותו ממושיע
העם לזקן חסר חשיבות שנשאר מאחור. מעוצמת כוח של קריעת ים
לחוסר שליטה על כניסה לארץ, מטרתו היחידה.
א: איני מאמין, משה חי מאה ועשרים שנה ב...
מ: תקשיב עד הסוף,ילדון חסר סבלנות. משה שם קץ לחייו כשהיה בן
מאה ועשרים. הוא לא יכול היה יותר לסבול את אכזריותו של ה'.
מאז באמת האנשים חיים פחות. אך זהו עונשם של הזקנים, בדיוק כמו
עונשו של משה, לחיות בהרגשת הזקנה, וחוסר החשיבות וההשפעה.
א: עונש לא עונש, משה עשה בחייו דברים שכל אחד היה רוצה לעשות.
על שמעון שמעת? לא, כי הוא בחר לחיות כמוך. על משה שמעת.
[מרדכי פולט איזו אנחת "אה", עושה עם היד ומוסיף בזלזול]
"חולמן".

מ: איפה הוא?
א: [במעין דקלום] אלוהים לא קיים, הכוח בנו, באדם, אנו נשנה
דברים לא גורל או מרות אלוהית...
מ: לא התכוונתי אליו. איפה המשה שלך? [שוב הוגה את השם במלעיל
ובזלזול]
[השהיה קצרה]
א: הוא יגיע.
מ: מזל שאינך חי, אחרת הייתי אומר שאתה מבזבז את חייך. אם לא
לחכות למשיח אז לחכות למושיע, אותו הדבר. אבל בגילנו, כפי
שאמרתי, כל דבר משרת את מהותנו החסרת כל.
למרות שאתה מתנהג כמו נער.
א: אני לא מחכה, אני עושה. וחוץ ומזה איני מבין מה הקשר של
הגיל לכל זה. צעיר, מבוגר, זקן, הכל אותו דבר. אפשר לחשוב בכל
גיל. אף פעם לא מאוחר.
מ: תראה... משחר ההיסטוריה, עוד לפניי ולפניך...
א: אנחנו לא כל כך קדומים.
מ: אנחנו מספיק קדומים. [אמר ברוגז על כך שקטע אותו] אבל הרבה
לפנינו, אותם צעירים שמלכו על האימפריות הכי גדולות, תמיד הלכו
להתייעץ בעצתם של הזקנים, בעלי הידע הנרחב על העולם, וניסיון
החיים הרב. הם הלכו לשמוע את מה שהיה ברור, מה שקרה לפניהם. אם
אחד השליטים הצעירים והתמימים תכנן איזה רעיון מהפכני, ישר
דאגו שילך להתייעץ עם הזקנים, ויבין למה אין בו שום היגיון.
פעם לזקנים הייתה משמעות, הייתה להם מהות.
א: אתה אומר דברים חמורים. דיכוי רעיונות, איסור על יצירת
דברים חדשים, זה נוראי.
מ: כלל לא! העולם אינו בנוי למהפכות, או לסדר חדש. והזקנים
ידעו זאת.
א: אולי אני מבין את דבריך לגבי הגיל, אך עדיין לא מסכים איתם.
ובכל אופן שנינו באותו הגיל, אפילו נולדנו באותו יום.
מ: אמת, בהפרש של כמה שעות אם אני לא טועה.
א: אני זוכר איך תמיד צחקנו שאני נולדתי בראשון לחודש, ואתה
באחד במאי.
מ: [מגחך בצחוק נוסטלגי ואחר כך משמיע אנחה] כן, כך זה באמת
היה, בגלגול הקודם שלי.
א: אתה חייב לקרא לזה ב"גלגול הקודם"? אתה אותו בן אדם.
מ: כלל לא! באותו יום נולדתי מחדש.
א: אתה לא נולדת מחדש, אבל כן, אני זוכר. בזמנו אמרת לי
שמאשפזים אותך בחיים רגילים, כי טענו שאתה חולה רוח.
מ: כן, אבל לא מהסוג...
א: כן, כן אני יודע. סך הכל דאגו לך. לקחו אותך לאוניברסיטה,
סידרו לך עבודה מכניסה כסף, מהר מאוד באה אישה וילדים, ומפה
הסיפור מוכר.
מ: מזל שיש משפחה אה? [משיב לו, במעין צחוק, עצב, אנחה, לא
ברור]
א: גם אני קצת עזרתי לך להיכנס למצב הזה, לחיים הרגילים.
מ: כן נכון. אני זוכר. נשמעת קצת כמוני עכשיו, התבגרת מהר. רק
לא ידעת להסביר את זה כמו שצריך. אמרת לי: "מרדכי מה שאתה צריך
זה בחורה וכסף. לא תוכל להאכיל את כל העולם, אבל תוכל לדאוג
שאתה תאכל כמו שצריך."
א: הייתי טיפש.
מ: גאון. צדקת.
א: ומה יש לך עכשיו לאכול? מרק עשבים.
מ: אמנם לא טעים אבל זה מה שיש. אין, ולא יהיה משהו אחר.
א: באמת היית אדם שונה.
מ: אבל השתניתי לגמרי. הבנתי.
א: אני זוכר איך לקחת את המאמר האחרון שנשאר לך, ועשית איתו
מטוס לילד שלך. אמרת לו שהוא יוכל לטוס הכי גבוה שרק ירצה, אם
יתכנן טוב את המטוס וייקח מספיק דלק.
מ: [בעצב] גם אני זוכר את זה.
א: אחר כך בכית לי שאתה לא רוצה לשקר לילדים שלך.
מ: אמרת לי שזה בסדר, שכולם עושים את זה. בטח הוא עשה את זה
לילד שלו. [ומוסיף] מן הקרקע.
א: זה בסדר לחלום.
מ: חלומות זה לטיפשים, יש להתרכז במציאות.
א: בהחלט אתה כבר לא אותו אדם. היית שאפתן, הייתה לך נחישות.
אתה חקרת, קראת, כתבת, ייחלת למהפכה. היה בך להט, הייתה לך
רוח.
מ: נבראתי, אינני חולה עוד. [אומר זאת בהתכוונות למילה רוח]
א: את כל המאמרים זרקת.
מ: כמעט. השארתי אחד לזיכרון. אחד שכתבתי בעצמי. שוכב לו עוד
בשולחן העבודה.
א: אני שמח לשמוע שלא את הכל השארת בגלגול הקודם.
[שתיקה]
מ: [באנחה] כבר שנים שלא דיברתי כך...
א: [מדבר אך מרדכי לא מקשיב לו] עוד לא מאוחר אפ... [מרדכי
קוטע אותו]
מ: [מתמרמר] איזה עולם יש לנו, אני כל חיי חיכיתי למחלת השכחה.
לשכוח הכל, לחיות כמוהם. על מה נענשתי? למה היא לא הגיעה?
א: על מה אתה מדבר? נטרפה דעתך עליך? תחזור לאכול את המרק.
[כיבוי אורות.]


חלק שני:

אהרון עומד עם דף בידו, ומקריא משהו לקהל. הוא קורא מדף, והקהל
שלו הוא קהל ההצגה. הוא מקריא את הטקסט שבידו בטון גבוה, כשל
הקראת הצהרה או מניפסט. הקראה טעונת רוח.

אהרון: האדם מטבעו יחפש את תכליתו, גם באופן לא מודע. האדם
ייתפס אל מה שהגדיר לעצמו כמציאות חייו, ויכנה אותה כ"חיים".
באותם הגבולות שאותו אדם הציב לעצמו, הוא יפעל להגשמתו. האדם
ישאף למקסימום, ותמיד יכוון את מעשיו כדי להתקרב אל אושרו.
האדם צריך לדעת מה משמעותו בחיים, והוא ישען עליה בהיותו ממלא
אותה כמה שיותר. האדם חייב שיהיה בידיו את כוח ההשפעה, או
אשליה של אותו כוח. האדם שואף להיות חופשי ולבחור בעצמו ובכך
להשפיע על מהלך חייו.
האנשים החופשיים בעלי הבחירה או היכולת לבחור יתפלגו לשני
כיוונים, בהם כל אחד יגדיר לעצמו "חיים" שונים, והגשמה עצמית
שונה.
חלקם ינסו לערער על מצבם, ועל העולם, ובכך יחתרו לשנותו. הם
יתאמצו לקיים אלטרנטיבה בה יוכלו להגשים את עצמם כמו שרצו,
בדרך בה הם רואים את מהותם, תכליתם והשפעתם כבני אדם.
אותם אנשים יתגייסו למהפכות, וינסו לשנות סדרי עולם.
דינם יהיה ייאוש וכניעה, חוסר הגשמה, והרגשת כליאה בקירות
העולם שבו הם חיים. סביר להניח שהם יזנחו את כיוון זה לאחר
כישלונם, וישאירו את הלך רוח זה בתקופה הצעירה של חייהם.

הכיוון השני מכיל את הרוב. אנשים המכירים בסדרי העולם, אנשים
אשר חייהם הם חלק קטן מהעולם. אנשים אשר מסתפקים בבחירה של
החלטה על חייהם בלבד. אנשים שאוהבים את האשליה של כוח ההשפעה,
וישפיעו רק איך הם ישתלבו בסדר החיים של העולם. אותם אנשים
שיהפכו אשליה זו, לבחירה היחידה הניתנת לאדם, ההחלטה היחידה
שיוכל לקבל על עצמו.
אותם אנשים רואים את תכליתם ומהותם בתור הצלחה עצמית, לרוב
חומרנית, ולעיתים רוחנית.
ההגשמה העצמית של אותם אנשים היא ההצלחה הפרטנית שלהם. היא
מבוססת על מדדים קבועים של מעמד, רכוש או עתיד מבטיח להם או
לשושלתם.
האנשים האלו יסתכלו בזלזול על "אנשי הכיוון האחר", אנשים אלו
לא יחשבו על הדברים, ולא ינסו לשנותם. הם לא ינתחו את המצב,
ולא ירכיבו חזון. הם לא יתעסקו בשטויות כמו הגות האדם או
פילוסופית החיים. הם יתרכזו בחייהם ויבטיחו לעצמם מקום בעולם
הזה, מקום של כבוד.

עומד אני בנקודת הכרעה. עלי להחליט לאיזה זרם אשתייך, במה
אשקיע, חיי עוד ארוכים ונפרשים לפני. אך מחלתי לא מרפה ואני
חייב לבחון, לדעת מול מה אני עומד, אולי אף לנתח, ואז להחליט.

הפעם לא אתעלם מהעולם, אפילו אשאל אותו, ואקשיב לתשובתו. העולם
ענה לי שכדאי לי מהר להצטרף לצד השני, הסביר לי שלהם, לטיפשים,
הוא מסדר חיים טובים, שלא אמצא הגשמה אחרת. והוסיף את הנפלאות
שבבורות, שבחוסר הידיעה או הבחירה לדעת.
"מי ייתן..." אמר לי העולם בכבודו ובעצמו, ולא תסבול יותר, שלא
תדע עוד, שתירפא. חייה כמו כולם, זאת התרופה.
הוא כמעט נשא תפילה שלא יהיה סבל בעולם.

[בסיום קטע זה אהרון משנה את סגנון הדיבור שלו, פונה אל
העיניים של הקהל] ואומר: זהו הדבר האחרון שמרדכי, זכרונו
לברכה, כתב בצעירותו. זהו המאמר שסיכם נושא שחקר במשך זמן,
לאחריו התחיל בסדר חיים רגיל, ובאכילת מרק. [לאחר סוף המשפט
אהרון, מחייך חיוך עצוב, ודמעה מופיעה בעיניו] [ממשיך]
מי? ייתן וזכרונו, מעשיו ומשמעותו יהיו שמורים בליבנו.

[הפסקה קצרה, שתיקה]

[אהרון מוסיף שוב בקול הטעון]
את מאמר זה פתח מרדכי במילים הבאות: "לדברים שאומר פה יהיו
הרבה אנשים שיתנגדו, חלק גדול מהאנשים פשוט לא יסכים, המון
אנשים שלא יבינו, ואת מרבית האנשים זה בכלל לא יעניין. אך ישנו
דבר אחד שאני יודע, והוא מוסכם על כל העולם: העולם נברא על ידי
אלוהים, אך נמסר לאדם כדי שישלוט בו."

[מסך]