אני שונאת לחזור הביתה מבילויים של ערב
וזה לא בגלל שהערב נגמר
זה בגלל שצריך להוריד את האיפור
אולי גם בגלל שהקסם נגמר
אבל בעיקר בגלל האיפור.

זה מתחיל בלהיכנס לחדר
כשרגליי נושאות אותי אליו בכוחותיהן האחרונים
ואני מסתכלת על עצמי במראה
בוחנת לי את המחשבות דרך העיניים.
מספרת לעצמי כמה כיף היה
כמה הרגשתי טוב
כמה אני יפה ככה, עם החיוך
שבאמת הצלחתי להקסים את עצמי שוב

ואז אני מזיזה את ראשי סנטימטרים ספורים
ומשם המיטה קוראת לי.
היא יודעת שאני לא אוהבת אותה בדרך כלל
כי היא ריקה. אבל היא שם
קוראת לי אליה.
אני מסתכלת עליה וחושבת שהייתי יכולה עוד שעות
להעביר מבלי להיכנס אליה
לנסות לחיות עוד קצת קסם עצמי
מעבר לראי
אבל אני יודעת שיש גם את מחר
וצריך לצבור כוחות בשינה
מחזירה מבט אל עצמי דרך המראה
"הולכים לישון! לילה טוב!"

ואז מתחיל הטקס של הורדת האיפור
להתחיל לחפש חומרים במגירה.
הכי כיף למצוא דברים שכתבתי בדרך
ואז לדחות קצת את הקץ בקריאה

אחר כך מתחילים לנגב את העיניים
אבל לא הכל יוצא ונשאר המון שחור מתחת
לפעמים אני אוהבת את השחור הזה שמעניק לי מראה "גותי"
אבל בדרך כלל לא. ואז מתחיל המאבק להוריד אותו.

זה תמיד כואב לי להוריד את האיפור.
גם אם שטפתי אותו ולא היה לי שורף בעיניים
זה כואב לי לראות את המסכה יורדת
ולהבין עד כמה אני משחקת בעצמי ובחיים שלי.

פתאום אני פשוטה. פנים לבנות ועיניים עצובות.
פתאום כל הקסם נעלם. נשטף עם האיפור
הרבה יותר קל לחשוב - פשוט לא להוריד
אבל אז בבוקר הדמעות נראות יותר בבירור

אני שונאת לחזור מבילויים של ערב
אבל זה לא בגלל שהערב נגמר
זה בגלל שצריך להוריד את האיפור
צריך לנקות את הקסם.



31 ביולי 2005