אני עומדת בצד ממש ליד היציאה.
למסדרונות המפותלים של המבנה, המסדרונות שיש בהם את כל הנסתר
לעין, את כל הלכלוך, את כל הדברים הפגומים.
שם מסתירים אותם.

ומצד השני, אני לא מודעת לכל הגועל הנפש שנמצא מאחורי, אני רק
רואה את האנשים שעוברים מולי,
חלקם זורקים מבט וחלקם לא רואים אותי.

הם מאושרים, חיוך ענק מרוח להם על השפתיים, הם החיים המהלכים,
הם האושר של ההורים שלהם.
הם העתיד.

ואני חיקוי עלוב ליצור חי, אני רואה אותם והם נראים לי טוב.
ולרגע אני יכולה להרגיש את האושר שלהם.
הם עדר מופלא, אבל הם לא העדר שלי.