מדהים איך שתופעת הטבע הזאת יכולה לגרום לחלק מהאנשים להרגיש
כל כך טוב ולעשות אותם הכי שמחים בעולם, ולאנשים אחרים היא
תגרום למצב רוח כל כך דיכאוני.

אני חושבת שאני מסוג האנשים שהגשם לא עושה להם טוב. אני יותר
ילדה של קיץ. כשהגשם התחיל לרדת, הסתכלתי מחוץ לחלון על הטיפות
מטפטפות ברכות וניסיתי לקלוט כמה שיותר מריח הגשם המשכר הזה,
שאני כל כך אוהבת.

תוך דקות ספורות הטיפות כבר לא כל כך רכות כמו קודם, הגשם הפך
להיות אגרסיבי, ותחושות הליטוף מתחלפות בדקירות תכופות שצורבות
כל פעם מחדש. כל טיפה שיורדת על הקרקע מעבירה בי צמרמורת, ועם
שטף המים שזורמים במורד הכביש נשטפת כל תחושת שמחה רגעית, כל
זיכרון טוב. הגשם מחזיר אותי לזכרונות הרעים.

העצים והפרחים מנסים להאבק בשטף הבלתי פוסק, אך בשלב מסויים
הם מתייאשים ומפסיקים לנסות. הם נכנעים לטבע הבלתי נשלט וכמו
משפילים את ראשם על האדמה, שכאילו צוחקת צחוק מלגלג ושמח
לאיד.

[אולי זה רמז?]



"האם עכשיו את מרגישה מה זה להיות לבד?"

אני ממש מקווה שכן.


24.4.06