04/06 -
שוברת שתיקה

תמיד תהיתי איך אפשר להיות עם בן אדם שלא מרגישים אליו שום
דבר?
זה לא שלא אכפת לך ממנו, אתה פשוט לא מרגיש שום דבר אליו.
כלום.
תמיד הסתכלתי בעין בוחנת על אנשים שהצהירו על חוסר אהבה לבן
זוגם למרות שהם המון זמן ביחד. זה היה פשוט בלתי נתפס!
מבחינתי, להיות עם אדם שאין לך אליו שמץ של רגש היה בזבוז זמן,
כמו מרדף אין סופי אחרי אהבה.
והנה, ממרום שנותיי, גיליתי שאני, אני - המאמינה הכי גדולה
באהבה, נתנה לזה לקרות;
את לא מתאהבת.
חצי שנה עם אותו אדם בלי להרגיש כלום. כאילו ביום בהיר אחד
פשוט הפסקת להרגיש. הפסקת להיות בן אדם.
פעם, כשהייתי תמימה וצעירה חשבתי שלהיות עם מישהו זה בהכרח
לאהוב, זה להרגיש, לרצות, להתגעגע... גיליתי שזה עובד גם
אחרת.
לפעמים, כשמתנגן ברקע איזה לאב סונג אני מתכווצת.
מישהו באמת הרגיש ככה בשבילי?
אני אי פעם ארגיש ככה?
אני אי פעם אהיה מוכנה לתת הכל בשביל מישהו? לחשוב בשביל
שניים? ולא בהכרח לאן נצא הערב? אני אבין מה זה להיות הכל
בשביל מישהו? אני אהיה מוכנה אי פעם להיות הכל בשביל מישהו?
לקחת את הסיכון שיום אחד אני אלך וארמוס את הלב שלו לרסיסים
קטנים קטנים. שאני אפגע בו.
אבל אני חושבת שבינתיים טוב לי ככה, יש לי את הזמן לאהוב את
הדברים הקטנים בחיים. להעריך מחדש את הדברים האלה, שלכאורה לא
משמעותיים, אלה שעושים לך טוב כמו יום יפה או השקט הרועש של
הים.
אני פשוט עדיין לא מוכנה להכניס את האהבה שלי פנימה.
להשלים עם הצורך שלה לגדול, הפחד מלהכיל עוד אדם.
אז אולי כדאי שבתור התחלה אני אוהב רק אותי...?