היה הייתה משפחה מאושרת, החיה במקום רחוק ולא מוכר, עמוק מתחת
לאדמה: אבא שלשול, אמא שלשול ועוד שלושה אחים שלשולים
קטנטנים.
דבר לא היה חסר למשפחה המאושרת. אוכל בשפע, כסף בכמויות, בריכה
קטנה ואפילו גן שעשועים מפואר בחצר הבית.
הם אף פעם לא חשבו שאושרם עתיד להיהרס, בטח שלא ע"י בני האדם
שלא חשבו בעבר להתקרב ואו לפגוע בממלכת השלשולים הקטנה.
אך ביום בהיר אחד, בלי הודעה מוקדמת או אזהרה מסוימת, רעש חזק
נשמע מעל פני האדמה. צעקות, קדיחות, חפירות והמון בלגאן...
רצו שמועות, הכותרות בחדשות, הכל הצביע על מה שעתיד לקרות: את
ממלכת השלשולים, מתכוונים להפוך לבית קברות.
תוהו ובוהו התעורר בממלכת השלשולים השלווה שלא ידעה בני אדם
מימיה.
הארמון התמוטט, ממש כמו מגדלי התאומים, רק שהפעם לא כתבו על זה
בעיתונים ולא קראו לטרוריסטים בשמם הטבעי, אלא תארו אותם
כ"אזרחים טובים ונאמנים".
בעקבות עבודת החפירות, משפחות שלמות נהרסות: התינוקות מתים,
הוריהם את העשתונות מאבדים וכל זה, בשביל לחפור במקום קברים.
פחד, התמרמרות וכעס, פוקדים את ממלכת השלשולים הקטנה
והפסטורלית שהפכה בין רגע, סיוט ממושך לילדים, להורים ולקשישים
שבמקום גרים.
ומשפחת השלשולים המאושרת, אם עליה אתם שואלים, הלכה להתחבא
בביתם של שלשולים נוודים, מקום שנחשב יותר בטוח, מכיוון שאליו
עדיין לא הגיעו, אותם חופרי קברים.
הכל שם הרבה יותר רגוע, הלחצים והפחדים ממוות הרבה יותר קטנים
והשלשולים הקטנים, כלל לא מרגישים במתחים.
אמא שלשול מבשלת מטעמים, אבא שלשול שעקב המצב הביטחוני הפסיק
לעבוד, יושב וקורא סיפורים לשלושת השלשולים שלו.
ערב יורד על ממלכת השלשולים הקטנה, ואבא, אמא והילדים, מפנים
את הסלון ועוברים על מיטות הנוודים.
לאחר לילה מאוד רגוע בבית הנוודים, מגיע הבוקר ואמא שלשול
הולכת לבדוק מה קורה עם השלשולים הקטנים והמקסימים שלה.
היא מכסה את מיכל הקטנה, מנשקת את אביתר הרך וכשהיא מגיעה אל
מיטתו של שרון חמודון, היא לא רואה אותו תחת השמיכות...
מחפשת בחדרים, במיטות הנוודים, במקלחת, בשירותים ובמרתף החשוך
ומלא העכבישים.
אמא שלשול את שרון לא מוצאת, היא נלחצת ומעירה את אבא שלשול
שיורד ובודק במקלטים, בסמטאות ואפילו ברחובות ההרוסים.
לאחר שעות רבות של חיפושים ונוכח המצב הביטחוני הלא סימפטי,
מתייאשת משפחת השלשולים ומסיקה ששרון הקטן שלה, כנראה כבר לא
בין החיים.
למרות העצב הגדול וחוסר הביטחון לגבי האפשרות ששרון עדיין חי,
המשפחה ממשיכה לעשות מאמצים והם תולים שלטים של נעדר, עם תמונה
של שרון, תמונת פנים.
אמא ואבא שלשול, כלל לא מודעים לזה ששרון שלהם נמצא בחיים, אך
מוקף בלא מעט שלשולים מתים. שלשול קטן, שלא הצליח להירדם
בממלכה ההרוסה, החליט לצאת לטיול בשעת בוקר מוקדמת.
זחל דקות ארוכות לכיוון ביתו ההרוס והגיע לאת גדול שחפר בממלכה
והעיף מספר רב של שלשולים למעלה, רחוק, אל מקום בו כדור עגול
וצהוב נכנס לעיניים ומחמם את הגוף ואת הפנים.
כעבור שעות אחדות, שרון הקטן מתעורר משנתו ורואה סביבו המון
יצורים ענקיים, כמותם לא ראה מעולם, צועקים והולכים וחוזרים
וחופרים...
רחוק מהבית, הוא מבין שאת הדרך אל בית הנוודים הוא איבד ושהוא
צריך להתחיל לפחד, כי לא יהיה לו קל למצוא את ההורים. הוא צריך
ללמוד להתמודד לבד עם החיים, למרות שהוא רק בן שש וחמישה
חודשים.
אך שרון לא מוותר והדבר האחרון שהוא מתכוון לעשות זה להשבר.
הוא מתחיל את המסע שלו, "המסע אל עבר הבית".
הוא מאמין שהוא מספיק אמיץ ומספיק חזק בכדי להתמודד מול כל
מכשול, הוא בטוח שהוא יצליח לחזור מהלמעלה שעל האדמה, אל המטה,
אל ממלכת השלשולים ההרוסה ואל בית הנוודים הבטוח, שם נמצאת
משפחתו הקטנה, החמה והאוהבת.
הוא לוקח דקה להתאוששות, שותה קצת מים ומתכונן למסע הגדול
שלו.
הוא מתחיל לזחול, ופתאום הכל הופך שחור: צל ענק עוטף אותו,
בהלה גדולה אופפת אותו ונעל במידה 43 רודפת אחריו...
אץ, רץ ונמלט מן המקום, נשימות ונשיפות ויש לו קצת חנק בגרון.
הוא מבין שקל זה לא הולך להיות, שהוא צריך הרבה כוח, הרבה רצון
ובעיקר המון מזל.
יורד לו הערב ושרון הקטן מחפש מקום להעביר בו את הלילה, הרי
מחר בבוקר מתחיל היום הגדול, היום בו הוא מתכנן למצוא בו את
משפחתו.
ביקש ללון במחילת נמלים, אך הן סירבו בטענה שאין אצלן מקום
לשלשולים, מה שגרם לו ללון בסופו של דבר בנעל בית ישנה וקרועה
שזרוקה לה אי שם בגינה חשוכה וגדולה, בה התעורר מספר פעמים
בבהלה כשאנשים עברו עם הכלב שחיפש את החתולה שעלתה על העץ
מהפחד להיתפס.
לילה קשה עבר על שרון, אך הוא לא חושב על זה בכלל, הוא מחכה כל
הלילה למחר, רוצה להתחיל את האתגר.
מתעורר בבוקר, מתקלח, מתמתח ויוצא אל המסע. הוא מסתכל ימינה,
שמאלה ומנסה לחצות את הכביש: רעשים אטומיים ויצורים ענקיים מפח
צבוע, שאליהם מחוברים גלגלים, מאיימים לפגוע בו, אך הוא נזהר
ומתחבא בשטחים מתים, על מנת שיוכל לשרוד, שיצליח להישאר
בחיים.
כך, במשך ימים ולילות, הוא חוצה הרים, עובר גבולות, בין
סיכונים של מכוניות, אנשים וחתולות, הוא מנסה להישאר בחיים, עם
מטרה אחת ברורה, למצוא את ההורים.
אין לו כיוון, הולך ומחפש ולא מוצא כלום. בעוד פחות משבוע, הוא
חוגג יום הולדת שש וחצי וכמו שזה נראה כרגע, אין מי שיכין לו
עוגה, אין מי שיביא לו מתנה ואין מי שישיר איתו את שירי
החגיגה.
יושב, מתנדנד בין ייאוש לתקווה, מחפש שרון את הרמז, את הסיבה,
זו שתיתן לו להמשיך לחלום, להמשיך את המסע, את החיפוש אחר
משפחתו הרחוקה.
מגיע יום הולדתו של השלשולון הקטן, שהתבגר בעל כורחו והפך בין
רגע לשלשול מבוגר.
שרון חוגג את יום הולדתו לבד, הוא שר לעצמו, שר לו בדד, בלי אף
חבר, בלי אף מכר, בלי אף בן משפחה...
הולך ונגמר, מיואש מהעולם, יודע שלא ימצא את משפחתו, מרגיש
שהוא מתמוטט ובכל רגע, ילך סופית אל עולמו.
אך בעודו עייף מהחיים, ממש כשהוא בדרך אל עולם המתים, בא אליו
מלאך בריצה מן השמיים,נושם ומתנשף ואומר לו: רגע, חכה, אל
תלך...
בעקבות חפירת בית הקברות שהולך ונבנה, פונתה מן המקום משפחתך.
הם בדיוק באותו המקום שאליו זרקו אותך. הם ניסו לנוח במחילת
נמלים, אך בעקבות סירוב מוזר, בטענה שאין מקום במחילת נמלים
למשפחת שלשולים, הם הגיעו לגן גדול וחשוך, מתגוררים בתוך נעל
בית ישנה וקרועה.
בעודו גוסס, מחליט שרון לחזור אל המקום ממנו הוא בא, בשביל
למצוא שוב את המשפחה.
פתאום הוא לא מרגיש יותר בחולי, לא חש עוד בעייפות, הוא מתחיל
לרוץ אל השלשולים.
בדרך הוא מתמודד עם האנשים, עם הכלבים, עם החתולים ועם הפחים
הצבועים שמחוברים לגלגלים.
הוא חוצה הרים וגבולות ומגיע אל הגן הציבורי הגדול. הוא מחפש
את משפחתו ורואה מרחוק את אמא, אבא, אחיו ואחותו.
הוא חולם על החיים שיחזרו, על משפחת השלשולים המאושרת, על
החיים בממלכה, על אמא ועל המטעמים, על אבא ועל הסיפורים, על
האחים ועל השיגועים.
אץ, רץ לו שרון הקטן, בעוד דקה אחת הוא מגיע אל המשפחה, בצהלה
ובשמחה, הוא אוטוטו מגיע אל נעל הבית הקרועה.
ממש מעט לפני שמגיע שרון אל קו הסיום, אל קו הגמר, צל גדול
עוטף אותו ונעל במידה 43 שקודם רק רדפה, הפעם השיגה את מבוקשה,
ואת שרון, השלשולון הקטן, מעכה.