זו תקופה אחרת,
אני כבר נראית קצת אחרת
מרגישה דברים באופן שונה
וחוסר הוודאות המתמדת
את נפשי מעייפת.
הגוף כבר צועק: "הצילו!",
אני עדיין נלחמת למען אהבתי
אך האהבה, אינה נלחמת עבורי.
כיום, הגעגוע צורב את הלב
בזיכרונות על שיחות אהבה ארוכות
על ליטוף רך
מילת עידוד עם תקווה.
לגעגוג יש יותר כוח מהאהבה
שהחלה, ללמוד לשכוח
מאוד אכזר הוא, גורל אהבתנו.
עד מתי מיליון מכשולים ייפרסו לרגליי?
עד מתי אישאר עוברת אורח בחייך?
אולי אשוב לנדוד על אפר שביליי
ובמקום כוכבים - אספור זבובים?
אולי אמצא איזה זן חדש של פרפר
ואולי אוותר עד אשר יישמעו שוב פעימות ליבו
עד אשר ימחה את דמעתי בנשיקה
עד ששוב ארגיש, שדרכנו ביחד, ברורה.
23/04/06 |
