מונה גולד / תן לי קצת לשכוח |
האהבה שלי ישנה לבד בלילה
אני רק משוחחת עימה, אל תוך העלטה
לכודה בדימיון שאין לו תקווה
ובכאב, אשר כלוא בי, עידנים.
צבעים משתרגים בהרהוריי
כמו היו הם עונות שנה
וציפורים שעופפו סביב
קטעו מזה זמן, את משק כנפיהן.
אינני פוגשת מבטים
מלאכי התשוקה נטשוני
ואני, דלה מכל.
אין בי צידוקים יותר
כולם נעלמו, כלא היו
והסרט מגיע אל סופו
בלא שיתרחש בו 'הפי-אנד'.
אני זועקת בשתיקה
מעכירה חיוכים
ומנתצת מילים, לרסיסים.
אנא ממך
תן לי, ואנוח קמעא
תן לי, קצת לשכוח
קצת לשכוח, ולא יותר.
23/04/06
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|