יכולתי ללכת ברחוב כל הלילה,
ולצעוק כמה רע לי לתוך הדממה.

יכולתי לשתות את עצמי למוות,
בפאב נידח בו איש לא יכיר אותי.

לו יכולתי לנוע במהלך הבא למשבצת ההיא,
לא יכולתי לכתוב עוד ממקום של רחמים עצמיים.

חשבתי שאני יותר חכמה מכל העולם הזה
אולם היום אני יודעת שטעיתי

וקיפלתי את עצמי כמו סדין בארון.

מחפשת מבטים לא מוכרים שינעלו רק עליי
קרניים עמומות של זריחה
רעשים של עיר, קרובה רחוקה
ריח לא מוכר...
זה משהו טוב יותר. לא משנה לי מה יגידו.

מחכה שמישהו יזדקק לסדין ויפרוש דווקא אותי.