זה היה בוקר קר במיוחד, עוד אחד שבו החלבן של השכונה נאלץ
לחבוש כפפות עבות ולהתכסות בפוזמק עור ססגוני שדודה שלו הביאה
לו מאמריקה. הצעידה ברחובות של השכונה, במיוחד בשעות החשוכות
של השחר הייתה כבר קשה על החלבן, רגליו כבר בקושי עמו במעמסה,
אבל מישהו הרי צריך להביא כסף לרעייתו ולשלושת הילדים שעדיין
היו צעירים מכדי לצאת לעבוד. החלבן נהג לעזוב את אשתו בשעה
ארבע וחצי בבוקר נושק לה קלות על לחייה, מקווה שהיא לא תתעורר,
תקווה שבדרך כלל נכזבה, כי מיד כאשר עזב החלבן ויצא מן הדלת
החלה פעילות רוחשת בבית. אבל החלבן כמובן לא ידע זאת, הוא כבר
היה בדרכו לחלוקת החלב שרק הגיע במשאיות גדולות מהצפון הרחוק.
באותו הבוקר שבו התחיל סיפורינו הרגיש החלבן שמשהו יוצא דופן
קורה, הוא לא היה יכול להצביע על כך לבד, אבל היה משהו בתנוחה
שבה אשתו שכבה במיטה שגרם לו להתחיל ולחשוד, הוא לא ידע בדיוק
מה זה העניין ומכיוון שלא היה לו יותר מדי זמן, הוא החליט
להניח לחשדותיו ולרדת לרחוב הקפוא.

בדרך עוד הספיק לראות שני תלמידי ישיבה ממהרים לתפילה מוקדמת
במיוחד וגם את השכנה הצעירה שמיהרה להספיק לאוטובוס הראשון
שיוביל אותה לירושלים, כולם הכירו את כולם ברחוב הקטן, אבל
בשעות כל כך מוקדמות של היום אף אחד לא ממש אהב לראות פרצופים
מול עיניו ולכן  כל הפרצופים שהכיר ניסו להתחמק ממנו, הוא לא
ידע אם הם רוצים להתחמק ממנו בגלל השעה או בגלל שאף אחד לא ממש
רוצה לראות חלבן בשעות כאלה של הבוקר. החלבן הגיע לתחנת החלוקה
של החלב, שם חיכו לו חלבנים מכל רחבי העיר, הוא העמיס על העגלה
שלושה תריסרים של בקבוקים גדולים, שכל אחד מהם מספיק למספר
בתים, והחל לצעוד לכיוון השכונה בה הוא חילק באופן קבוע חלב
מזה עשרות בשנים. עדיין משהו בליבו אמר לו שיש בעיה, הוא לא
היה יכול להצביע מהי בדיוק הבעיה כי הוא היה בסך הכל חלבן
פשוט, לא איזה אינטלקטואל של אחת האוניברסיטאות, הוא לא היה
יכול לנתח דברים, בשבילו האמת היתה פשוטה, פשוטה וקרה כמו
סכין, אבל הפעם הוא ידע שהוא זקוק לעזרה. רגע לפני שפנה לכיוון
הדרך המובילה לשכונה שלו, פנה אל החלבן שעבד בשכונה שלו, "אכפת
לך לקפוץ אלינו הביתה ולבדוק אם אשתי בסדר" הוא ביקש. ואיך
בדיוק אני אמור לעשות זאת, ענה לו החלבן של השכונה, שהיה איש
צעיר שלא כל כך ידע מה לעשות עם חייו והחליט בינתיים לנסות את
חלוקת החלב.

"רק תעבור לידי החלון שלנו ותראה שאין שום דבר חשוד בדירה"
ענה לו החלבן שכבר התחיל לחשוב שאולי משהו אצלו לא בסדר, זו
הרי לא בקשה מוגזמת הוא המשיך לומר לעצמו, כל מי שחושד שמשהו
קורה בבית יכול לבקש בקשה כזו. "טוב, אין בעיה", ענה לו החלבן
הצעיר, והחלבן היה בטוח שהוא שומע מן מלמול שכזה, "אתה כבר
תהיה חייב לי" הוא היה בטוח אבל לא נתן למחשבות האלו להטריד
שלא לומר להטריף את רוחו.
הרי האימהות כבר מחכות לחלב שיגיע אל בתיהן, אבות צעירים
התעוררו השכם כדי לקבל את פניו והוא לא יכול לאכזב אותם. הדרך
אל השכונה שבה חילק את החלב הייתה משעממת, הוא עשה אותה
במהירות, וכרגיל כשלא היה לו על מה לחשוב, חזר אל אשתו האהובה,
איך פגש אותה לפני עשרים שנה, כשבא לנחם אותה על בעלה שנהרג
במלחמה, איך הפגישה החטופה הפכה לפגישות בתדירות הולכת וגבוהה,
איך התוודה בפניה על אהבתו ואיך ביקש את ידה מאביה, כי באותם
ימים, האב היה זה שנתן את המילה האחרונה. האם עשיתי טעות, הוא
חזר ושאל את עצמו לאורך השדרה של עצי הפיקוס העתיקים שהייתה
נקודת הזינוק של חלוקת החלב של החלבן, האם היא, חס ושלום,
בוגדת בי, ואם מי היא עושה את זה לכל הרוחות?

באותה שעה בצד השני של העיר, קמה אשתו של החלבן עם הרגשה
מוזרה. גם היא, ממש כמו בעלה היתה אישה פשוטה, עקרת בית למופת.
אחת כזו שדואגת שתמיד יהיה אוכל במקר ותמיד הילדים יהיו
מסודרים בדרך לבית הספר. אבל באותו בוקר הכה בה משהו אחר, היא
הסתובבה בבית כמו ארנבת במנוסה,חושבת ומנסה לאמץ את מוחה מהו
הדבר, ואז, זיכרונה הפליג יחד עימה, הרחק לאחור אל אותו יום
גורלי בו ראתה את בעלה הקודם לפני שיצא אל זירת הקרב. זו הייתה
חופשה חטופה בבית, והמדים הסריחו מימים של לוחמה. היא ביקשה
להוריד אותם ממנו לכבסם במהירות, אבל הוא ידע שאין להם הרבה
זמן לבלות ביחד. תבטיחי להישאר נאמנה גם אם משהו יקרה לי", הוא
ביקש ממנה. והיא, הנהנה קלות בראשה, אחרי זה ערגו אחד לשני,
היא זכרה את אותם רגעים ממש כאילו היו אתמול, היא הביטה בו
בעיניים כלות, גופו היה מואר בעיניה, זרועותיו החסונות הקפידו
לחבק אותה בכל שנייה ששכבו על המיטה ואז הוא היה צריך ללכת,
רגע לפני שהוא עזב את הבית, הוא הישיר מבט חודר אל תוך עיניה
השחורות ואמר לה במין פקודה שכזו, "גם אם זו תהיה בפעם האחרונה
שאראה אותך, תמיד תישארי איתי" והיא הביטה בו מתרחק אל השביל
בדרך לטנדר הצבאי. זו היתה הפעם האחרונה שראתה אותו בחיים.

תשעה חודשים אחרי  הגיעה הבשורה המרה ואז ההלוויה, ואז שביל
המנחמים שהיה גדול על מידותיו של השיכון הקטן, אז גם הכירה את
בעלה הנוכחי.
ואז היא נזכרה  למה היא נעה באי נוחות באות ובוקר. בדיוק באותו
היום, עשרים שנה לפני, היה התאריך בו ראתה את בעלה בפעם
האחרונה. בזמן שהמחשבות דהרו במוחה נשמעה דפיקה בדלת, היא
התקרבה כדי לפתוח, אבל אז הציצה בעינית, הציצה וכמעט התעלפה.

לגבר שהתקרב לדלת היו אותם תווי פנים כמו לבעלה המנוח, הוא עמד
באותה עמידה, גם הגיל היה פחות או יותר זהה, לגיל של בעלה
המנוח, אז לפני 20 שנה, לפחות ממה שזכרה. האורח שבפתח היה לבוש
במדי חלבן, מה שהחזיר אותה בבת אחת לימינו אלו, בעלה המנוח
מעולם הרי לא טרח להסתיר את איבתו לכל אותם מקצועות בזויים
בעיניו: חלבנים, מחלקי עיתונים, ורוכלים. היא פתחה את הדלת,
בזהירות, והאיש שבחוץ חייך אליה. "בעלך שלח אותי" הוא אמר, הוא
רק רצה לוודא שהכל בסדר אצלך, ליבה של האישה דהר, הכל בסדר, זו
בטח לא התשובה שהיא אמורה לתת עכשיו, הכל הרי לא בסדר לגמרי,
זיכרונות אבודים הציפו אותה, איך התחרטה ביום של החתונה ממש
רגע לפני שהיתה אמורה להיכנס לבית הכנסת, איך ברחה אל אביה
ואמרה לו שהיא לא רוצה להתחתן חודשיים אחרי שאהובה נהרג בשדה
הקרב, איך אביה איים עליה בנישול מהירושה אם לא תתחתן, ואז
נזכרה איך הלכה לאזכרה אחרי שנה, ואיך שנאה כל רגע שהיתה שם
בבית הקברות, היא כמעט לא הכירה את האנשים שהיו באזכרה, לבעלה
היה מעגל מכרים רחב מאוד שלא שמר עימה על קשר, שם היא גם נשבעה
שיותר בחיים לא תלך לאזכרות, בשבילה יום הנישואין הראשון היה
יום האזכרה, אז גם היא היתה הולכת ומתייחדת עם זכרו של בעלה,
היתה מספרת לו על העובר לה ומשום מה לא הייתה מדברת על בעלה
הנוכחי, אולי חששה מנקמה, אולי יראת כבוד הייתה זו מבעלה.
והנה עכשיו עומד לו זר מוחלט בפתח הדירה, שדומה שתי טיפות מים
לחייל שנהרג לפני כמעט 20 שנה, בעלה הראשון. בלב כבד, היא אמרה
לו שהכל בסדר אצלה, והוא מיהר לדרכו.

אחרי עשרים שניות היא כבר הייתה מאחוריו צועקת לו שיעצור, אך
זה היה כבר מאוחר מדי, החלבן כבר היה מאחורי העיקול ברחוב, הוא
היה צריך למהר להספיק לחלק את החלב לכל המשפחות בשכונה.

אותו יום המשיך כרגיל במשפחת החלבן המבוגר, בערב הגיע אב הבית
חזרה מהעבודה, שאל את אשתו איך היה היום, היא ענתה לו ששום דבר
מיוחד לא קרה ואז הם הלכו לישון מחובקים.
בבוקר שאחרי שוב תפס החלבן המבוגר את הצעיר וביקש ממנו ללכת
לבדוק אם הכל בסדר אצל אשתו, החלבן הצעיר ניסה בתחילה להתנגד,
אך לבסוף במין אקט של כבוד התרצה ושוב הלך לבקר את אשת החלבן.
הפעם היא כבר לא נתנה להזדמנות לחמוק מבעד לידיה, והזמינה את
החלבן הצעיר לכוס קפה. תוך שהוא ישב אצלה בסלון היא שוב ניסתה
לשחזר את תווי פניו של בעלה המנוח, והם, כפי שהסגיר זאת גופה
שרעד ללא הפסק, היו דומים שתי טיפות מים לתווי פניו של החלבן
הצעיר.
החלבן הצעיר הוסיף לפקוד את בית המשפחה מדי יום, והקשר בין
השניים הלך והתהדק, בתחילה הייתה זו נשיקה חטופה שהעניקה אשת
החלבן לחלבן הצעיר , לאחר מכן מגעים חטופים, כאן נגיעה על
הכתף, וכאן היד ליטפה את הגב החשוף שלו, ואז ,אחרי שבועיים, הם
כבר נכנסו למיטה, הסקס היה סוער והיא הרגישה מצוין, אני הרי
מקיימת את ההבטחה שהבטחתי לבעלי , היתה מרצה את ההתנגדויות
שעלו בליבה,  "בגידה" היתה שואלת את עצמה, "אין כאן בגידה,
היחיד שבגדתי בו היה בעלי המנוח, והנה עכשיו אני חוזרת אליו".

השגרה הזו הפכה למפחידה עבור אשת החלבן, אבל היא לא העזה לעצור
אותה, הזדמנות שכזו, חשבה בליבה, מתרחשת פעם ב20 שנה ואני
צריכה לנצל אותה עד תום. החלבן הצעיר מצידו, היה מוסר מדי יום
דין וחשבון לחלבן המבוגר: "אשתך בסדר גמור" היה אומר לו בסוף
יום העבודה כשהשניים היו נפגשים ביציאה מהמחלבה "היא לא עושה
שום דבר מיוחד, היום למשל היא ניקתה את השטיחים" היה מוסיף.

החלבן המבוגר היה ממשיך בשגרת יומו, מדי פעם היה חוזר אל אותו
יום שבו חשד שאשתו בוגדת בו, פעם אף העז לספר לה על חששותיו,
בתחילה היא נבהלה ואז כאשר הוא אמר לה ששלח את החלבן הצעיר
שיבדוק שהכל בסדר, היא צחקה, צחוק ארוך ומשוחרר, הוא לא כל כך
הבין למה היא צוחקת, אבל הצטרף אליה, "אני, בוגדת?" היתה
מתריסה לעומתו,  "ועוד עם הצעיר הזה, אין לך משהו אחר לעשות
בחיים חוץ מאשר להתעסק בחזיונות שווא", היתה אומרת, ואז הם
הלכו לישון מחובקים.
החלבן הצעיר הוסיף לפקוד את הבית, הביקורים הפכו להיות קבועים,
פעמיים בשבוע, כבר בערב לפני היא היתה מחכה לו, מכינה את גופה
ואת נפשה , "חזרה אל ימים עברו" היתה נותנת מנוח לנפשה
המיוסרת, זה רק קיום של ההבטחה. הם לא היו מדברים כמעט, מדי
פעם הייתה שואלת אותו על חייו, וכמה אחים יש לו, ומה עוסקים
הוריו, הוא היה מתחמק מתשובה, פעם הבינה שאין לו בכלל אחים
ואחרי זה שיש לאימו בעיות, אז גם הפסיקה לשאול, הוא כבר יספר
לבד אם ירצה, היתה עונה לעצמה.

אחרי כמה חודשים, שבהם לא החסיר החלבן הצעיר אפילו ביקור אחד,
הוא הגיע אל אשת החלבן ובפיו בשורה, בשבוע הבא לא אוכל לפקוד
את ביתך. בתחילה היא הניחה לו, אבל אחרי תשעה חודשים שהיו
ביחד, פעמיים בשבוע, היא חשבה שזכותה לדעת מה הסיבה להיעדרות.
החלבן הצעיר לא כל כך רצה לספר לה, זה עניין אישי אמר לה, אבל
היא הוסיפה ללחוץ, פחדה לאבד אותו, גם אז לפני 20 שנה חשבה
שבעלה המנוח יחזור אחרי היעדרות קצרה והוא לא חזר, ועכשיו, לא
ממש רצתה לאבד את המאהב שהחזיר אותה לימי צעירותה. לבסוף נעתר
החלבן הצעיר ותוך שהוא מכין לשניהם כוס קפה הוא סיפר לה מדוע
לא יוכל להגיע, אשת החלבן הרגישה שעולמה מסתחרר, עיניה נעצמות
וצל לבן גדול מכסה אותה, היא נפלה במקום, אחרי כמה דקות היא
התעוררה מעלפונה תוך שהיא נזכרת מדוע לא יכול היה החלבן הצעיר
להגיע. "אני אהיה בבית הקברות בשבוע הבא" הוא אמר לה, "מתקיימת
אזכרה לאבי, הוא נהרג במלחמה, אני לא מכיר אותו בכלל, אבל כבר
20 שנה שאנחנו הולכים לאזכרות שלו, את מבינה, יום האזכרה שלו
זה גם יום ההולדת שלי" ואז היא התעלפה שוב.