הלקוח האחרון להיום עזב את משרדי ולא טרח לסגור אחריו את הדלת.
כמעט העפתי בעקבותיו את ספל הקפה שמזגתי לעצמי לפני בואו.
מהבוקר אני על קוצים. כל-כך מתוחה לא הייתי כבר כמה שנים, מאז
שערן קדח מחום בגלל צמיחת השיניים. לגמתי מהקפה המתקרר. מבטי
נדד בחדר ללא מטרה, עבר על ארון התיוק מלא הקלסרים, על מסך
המחשב שעליו קפץ הסמל המסחרי של "מיקרוסופט", על תמונתו של
ערני שצילמתי ביום הולדתו הרביעי לפני חודשיים, על החלון
המשקיף לרחוב שקט וירוק בלב שכונת רחביה, עד שנעצר על דלת
המשרד הפתוחה ועליה שלט: "עדי בר-נתן, עורכת דין". פשוט, קצר
ולעניין. מכאן, בעצם, כל העסק הזה התחיל, מרצוני העז להיות
עורכת דין. אלמלא חלום הילדות הזה, לעולם לא הייתי פוגשת אותו
כנראה. ולא הייתי רועדת כעת מהתרגשות וממתח מהבוקר. מהרגע בו
עניתי לצלצול הטלפון במשרד ושמעתי את קולו הבלתי נשכח: "עדי,
אנו יכולים להיפגש היום? זה מאוד חשוב, האמיני לי." להיפגש
היום? כל-כך פשוט? כאילו לא עברו חמש שנים של נתק מוחלט
בינינו? אפילו לא שאל אם אני יודעת מי מדבר. מתאים לו. כמובן
מאליו הייתי אמורה לזהות את קולו. לצערי, הוא גם צדק. כיצד
יכולתי שלא לזהות את האיש ממנו נפגעתי עד עמקי נשמתי, אך גם
קיבלתי את המתנה היקרה מכל - את ערן הקטן שלי? אכן, זה היה הוא
- בן-זוגי לשעבר, כבוד השופט ליאור פרידמן.

הוא בחר בי מתוך רשימת הסטודנטים העומדים לסיים את לימודי
התואר במשפטים. ראיתי בזה מחמאה. הרי לא כל אחד זוכה להתמחות
אצל שופט מחוזי! התלהבתי עוד יותר כשראיתי אותו. גבר כבן
ארבעים, יפה תואר, לא ממש גבוה, אבל היה לו גוף מוצק, עור
בהיר, שער שחור בוהק ועיניים בורקות. לעבוד איתו היה תענוג
אמיתי. השופט ליאור פרידמן היה בוס נפלא בעיניי. רציני, דורש
משמעת, קשוח מעט אפילו. ויחד עם זאת אדיב מאוד ולא טרחן. כך
שעליי עברה שנה מעולה ומועילה של התמחות. אהבתי גם את האדם
שבו, למרות שמעולם לא סיפר לי דבר על עצמו. תמיד היה שקט כזה,
צנוע, שתקן, כולו שקוע בעבודה. השיחות שהתקיימו בינינו היו
מקצועיות בלבד. ככל הנראה, השופט פרידמן היה באמת מרוצה ממני.
מדי פעם חייך את חיוכו המקסים כאשר התפעל מהידע שהפגנתי. הבטיח
לי עתיד גדול בעריכת דין. אפילו המליץ עליי לחברו הטוב ישראל
רביץ, פרקליט מכובד, בעל משרד גדול, אשר בדיוק חיפש עורך דין
שכיר המתמחה בנזיקין (התחום המשפטי הכי אהוב עליי). מאוד שמחתי
לשמוע את כל זה. כך שבסוף תקופת ההתמחות הייתי מאוהבת בו עד
מעל הראש. וכעבור זמן מועט אף הסתבר לי שזה הדדי.
זה קרה בטקס ההסמכה שלי. הדבר הכי יפה בעיתוי הכי יפה שרק אפשר
להעלות בדמיון. האולם היה מלא אורחים של כל החבר'ה מהפקולטה.
הבחנתי בהוריי ובאחותי שהגיעו מחו"ל במיוחד בשבילי. וממש
בקרבתם ראיתי אותו, את השופט פרידמן. מבטו היה מכוון אליי והיה
שונה לחלוטין ממה שהתרגלתי לראות בעבודה. ובאותו רגע הבנתי:
הוא בא לכבודי. בלבד. ולא באה כאן בחשבון העובדה שהייתי המתמחה
שלו. הוא בא מתוך מניע אישי לחלוטין. ובתום הטקס השערותיי
קיבלו את ההוכחה במלואה. כאשר עפתי על כנפי האושר לכיוון
משפחתי והדיפלומה בידי, וגלימתי החדשה מתנופפת אחריי, הוא ניגש
אליי, לחץ את ידי ולחש לי באוזן: "עדי. כעת, כשאין אנו עובדים
יחד יותר, מותר לנו לדבר על דברים אישיים. ואני רוצה לומר שאני
מזמן מאוהב בך." לבי החסיר פעימה מרוב התרגשות. בקושי הצלחתי
להשיב לו: "גם אני בך, אדוני השופט." "ליאור," תיקן אותי
מיידית, "מהיום - רק ליאור".

מאז החלה התקופה המאושרת בחיי. התחלתי לעבוד ב"רביץ את רון".
כבר מהמשכורת הראשונה שכרתי לי דירה נאה בת שני חדרים וחצי
בשכונת רחביה, חמש דקות הליכה מהמשרד. הבדל עצום בין מגורים עם
שותפה, אפילו הכי טובה בעולם, לבין מגורים עצמאיים לחלוטין!
העבודה הייתה די קשה, אך מאוד מהנה ומאתגרת. הבוסים החדשים שלי
ישראל רביץ ושותפו עודד רון סמכו עליי מאוד. הייתה זו המלצתו
החמה של ליאורי שהשפיעה עליהם כך או שבאמת הוכחתי את עצמי
בעבודה, קשה לומר. בכל מקרה התאמצתי והשקעתי במלאכתי את
הנשמה.
הקשר עם ליאורי הלך והתהדק. נפגשנו לעתים קרובות, בילינו המון
ביחד. בזמן הפנוי נסענו לאילת או לצפון הארץ או לתל-אביב.
הלכנו למופעים, לסרטים ולהצגות תיאטרון. ואם לא רצינו ללכת
לשום מקום - נשארנו בדירה שלי או שלו והעברנו זמן שקט ומענג.
הספקנו לחגוג את ימי ההולדת שלנו: עשרים ושש לי וארבעים
לליאור. נהניתי מכל רגע במחיצתו והייתי האישה המאושרת בעולם.
גם ליאורי נראה כזה. הכול היה ממש נהדר. עד שהגיע היום בו נחרב
עולמי ואושרי התנפץ לרסיסים.

ביום הבהיר הזה שטוף השמש לקחתי חופש מיוחד במשרד. הסתובבתי
בקניון ומצב רוחי מרומם. הלא קניתי מצרכים חגיגיים במיוחד!
שמפניה בבקבוק מהודר, נרות ריחניים ארוכים ודקים, פמוטים
אלגנטיים. גם הכיבוד היה ממש לא רגיל: קוויאר אדום ושחור, דג
סלומון חתוך לפרוסות דקות, עוגיות קרקר וצנימים זעירים,
בונבוניירות משוקולד מובחר. בחנתי היטב כל מוצר ומוצר בכדי
להכין ערב מיוחד במינו - לכבוד שנת ה"ביחד" שלי עם ליאורי. שלא
לדבר על הבשורה המופלאה שאני נושאת בלבי כבר יומיים! שלשום
הייתי במרפאה ושם התברר שאני הרה לפחות חודש! ליאורי הולך
להיות אבא! זה לא מדהים?
הגעתי עם הקניות אל ביתו. פעם הוא נתן לי מפתח נוסף של הדירה,
אך מעולם לא השתמשתי בו ללא תיאום מראש עם ליאור. היום אני
הולכת להשתמש במפתח הזה לראשונה ללא ידיעתו. זו תהיה לו הפתעה
מוחלטת. נכנסתי בשקט אל הדירה. התריסים היו מוגפים וחושך
מסתורי קידם את פניי. מיד הפשלתי שרוולים ופתחתי במלאכה המהנה.
ערכתי את השולחן בסלון, הצבתי עליו את הפמוטים ובהם את הנרות.
הנחתי על השולחן צלחות יפות שמצאתי במזנון ועליהן מיקמתי את כל
המעדנים שבחרתי כל-כך בקפידה. הוצאתי מהמזנון גם שני גביעי יין
ושמתי גם אותם על השולחן ובקבוק השמפניה ביניהם. הדלקתי את
הנרות, התרחקתי מעט ובחנתי את התוצאה. אכן, זה נראה מעולה!
באמת ארגנתי ארוחת אוהבים על רמה! אפילו הצלחתי להימנע
מהקישוטים הנדושים כגון לבבות אדומים, סרטים ורודים וכל
השטויות מהסוג הזה. בהחלט יכולתי להתגאות בעצמי! נותר לי רק
להתקלח וללבוש שמלת ערב חגיגית! הרי אהובי השופט אמור להגיע
עוד מעט הביתה!
בול בשעה חמש דלת הכניסה נפתחה וליאור דהר לסלון וגלימה על
כתפיו. ככל הנראה, מרוב שמיהר, שכח לפשוט אותה ולהשאירה כמו
תמיד בלשכה. כאשר הבחין בי, נעצר המום. הביט בתדהמה על השולחן
הערוך, על הנרות הדולקים, על הכיבוד המלכותי אשר המתין לו
ועליי בשמלת הערב אשר הציגה את גופי באופן מפתה ביותר.
"עדי-לי, מה זה?" שאל חרישית.
"זה לכבודך, נשמה", עניתי בקול דומה, "לכבוד השנה שלנו ביחד."
"יפה שלי..." התקרב אליי, חיבק, ליטף את שערי, אך נותר מסויג
במידת-מה. פשוט הרגשתי את זה.
"ליאורי, מה קרה?" הרמתי אליו את העיניים.
הוא שתק, עדיין אוחז אותי בזרועותיו.
"ליאור!" טלטלתי אותו בחוזקה.
"עדי." לחש ודמעות בקולו. "עדי-לי שלי... אני... אני... אני
אדם שפל ומנוול, זה מה שקרה."
"אל תדבר ככה, ליאורי", התחננתי, "אתה לא... לא הדבר הזה שאתה
אומר."
"אני כן", השיב במרירות, "וגם אסביר לך מדוע. הסתרתי ממך משהו
כל הזמן. משהו חשוב מאוד."
"כמו מה למשל?" הסתקרנתי, "מה כבר יכול להיות כזה נורא שאתה
מבשר לי את זה בפרצוף הלוויות?"
"אז ככה", נאנח בכבדות וכיוון עליי מבט של נידון למוות, "אשתי
נוחתת הלילה בנתב"ג. יחד עם הילדים."
"איש... איש..." המילה נעתקה בגרוני, מתקשה לצאת החוצה,
"איש... תך?"
הייתי בהלם טוטאלי. קפאתי במקומי, כל גופי השתתק. רציתי לצרוח,
לבכות, להעיף דברים, לשבור צלחות, אבל נותרתי דוממת מול ליאור,
מרגישה מטופשת בשמלתי החגיגית. לא הצלחתי להזיז אף אחד מאיבריי
וגם לא לדבר. וזה נתן לליאור הזדמנות לפתוח בנאומו המריר ולא
יכולתי למנוע בעדו בשל מצבי.
"אשתי אזרחית בריטית", החל את סיפורו, "יש לה עסק גדול
באירופה. היא מנהלת רשת חנויות אופנה. לארץ היא מגיעה פעם בחצי
שנה - שנה. הילדים שלנו, גל ותומר, לומדים בבית-ספר יהודי
בלונדון. יש לנו יחסים טובים, אך אנו למעשה פרודים. איזה מין
חיי נישואין אלה כשלא מתראים חודשים? לא שמתי לב למצב הזה
קודם, לפני שפגשתי אותך. וכשהתאהבנו, ראיתי את העולם בזווית
אחרת! הארת לי את החיים, עדי! את בטח שואלת, מדוע לא סיפרתי לך
את האמת? כי נראית לי כל-כך מאושרת ושלווה. פשוט לא רציתי
לקלקל לך!"
לא רצה לקלקל לי, עלק? ומה קורה בסוף? האם הדבר שהולך פה כרגע
לא עומד לקלקל לי? אז "לקלקל לי" - זאת לא המילה! זה עומד
להרוס אותי! את חיי נתתי לו לאפס הזה! מה הפריע לו מלכתחילה
לומר שהוא נשוי, עוד לפני שהציע לי את אהבתו כביכול! בחיים לא
הייתי מסכימה ללכת עם גבר נשוי! אני פנויה וצריכה בן-זוג פנוי
כמוני, מה לא ברור פה? והוא, ליאור, עשה בי דבר הרבה יותר גרוע
מסתם רמאות - הפך אותי לפילגשו בעל כורחי! וכאן הוא בהחלט
צודק, זה מעשה שפל!
בזמן הזה הרגשתי שהכוחות אט אט חוזרים אליי. הפעם הצלחתי לזוז.
בתנועות מכאניות ניגשתי אל הכורסה שעליה רבצו הז'קט והתיק שלי,
נטלתי אותם בידיי ופניתי ללכת. ליאור זינק אליי, מנסה לעצור
בעדי.
"עדי-די, חכי רגע!" יילל, "רק דבר אחד! אני אוהב אותך, נשבע
לך! אני אשם שכך זה קרה, אבל את אהבתי אלייך זה לא ישנה.
ברצינות!"
"ליצן עם גלימה", סיננתי בקול חרישי וצונן כקרח, עיניי ירקו אש
וברקים, "אחרי כל מעשיך אתה עוד מצפה שאקח אותך ברצינות?"
ובלי לומר מילה נוספת עזבתי את ביתו.
כעבור שמונה חודשים נולד ערן. מתוק, בריא, מתולתל, שחור עיניים
- העתק מדויק של אביו החתיך. על הזכות להביאו לעולם נאלצתי
להילחם בהוריי שהתנגדו חריפות ללידה בהיותי רווקה. לעזאזל, אין
להם בכלל זכות להגיד לי מה לעשות! אני בת עשרים ושבע, עצמאית
לגמרי, וגם, להזכירם, עורכת דין! כך שיש לי אמצעים נהדרים
לפרנס את הילד: לספק לו אוכל, קורת גג, ספרים ומשחקים, לממן לו
גן ובייבי-סיטר לשעת הצורך. ובאשר לרווקות... אין לי אמון
בגברים מאז האסון שעברתי. אני אימא, וזה מה שחשוב. במשך השנים
הללו של הנתק מליאור הופעתי כמה פעמים בבית המשפט המחוזי, אך
למזלי לא פגשתי אותו. גם לא רציתי לפגוש. היה לי טוב ככה:
לעבוד במקצועי האהוב ולגדל את ילדי המקסים והמחונן. ערני באמת
לא מפסיק לשמח אותי. כיום הוא בן ארבע, אך נראה גדול ומפותח
יותר מגילו. תענוג אמיתי! הייתי בטוחה לגמרי שפצעיי, אשר נגרמו
על-ידי ליאור, החלימו. אך כאשר טלפן אליי הסתבר שטעיתי. כל
היום הייתי פקעת עצבים. מה כבר חשוב לו כל-כך שניפגש? הבה
נראה, אמרתי לעצמי. קבענו בשלוש אחר הצהריים מול גן הילדים
שאליו הולך ערן. כך שתהיה לי שעה לדבר עם ליאור ולאחר מכן אלך
לקחת את הילד ושלום על ישראל.

ליאור ישב על ספסל בגן ציבורי קטן וירוק לא הרחק מגן הילדים.
קיבתי עשתה כמה סלטות בפנים בזמן שהתקרבתי אליו. מאז פגישתנו
האחרונה הוא מעט השמין והשיבה העבירה בשערו המפואר כמה נגיעות
קטנות במכחולה הלבן. איך הזמן טס, אלוהים אדירים, חשבתי. אני
כבר בת שלושים ואחת, אימא לילד. והוא... לפני כמה חודשים כבר
מלאו לו ארבעים וחמש. אבל נשאר נאה. כמה שהוא נאה עדיין!
"מה שלומך?" שאלתי בקרירות מופגנת והתיישבתי לידו.
"עדי, יש לי משהו מאוד חשוב לומר לך", פתח ליאור במשפטו הרגיל
שלא השתנה בחמש השנים. "והעניין הוא שתמיד אהבתי אותך, לא
הפסקתי לאהוב לרגע ואוהב עד היום."
"עוד פעם הסיפור הזה", לגלגתי, "אם זה כל העניין, חבל על הזמן
שלי ושלך."
"זה לא הכול", אמר והושיט לי יד ובה אלבום תמונות, "הביטי בזה
בבקשה."
מסוקרנת, פתחתי את האלבום ונדהמתי: הוא היה מלא תמונות שלי ושל
ערני יחד ולחוד. הנה אני בבית המשפט המחוזי. אפילו הגלימה
איננה מסתירה את בטני של החודש השמיני. הנה אני מטיילת בשכונה
עם ערן בעגלה... אני נכנסת או יוצאת מהמשרד... אני תולה כביסה
בגינה... אני לוקחת את ערן לגן... והנה תמונה שנעשתה ממש לא
מזמן! ערן בתוך גן הילדים, עומד על מגלשה ומחייך ישר למצלמה!
וברקע הגננת וכל חבריו לגן. לא ייאמן!!!
"איך עשית את כל זה?" שאלתי נדהמת, "ומדוע בכלל?"
"בסתר צילמתי אתכם", משך בכתפיים, "וכבר אמרתי מדוע - אני אוהב
אותך. מיד לאחר עזיבתך פתחתי בהליכי גירושין. בגדול, אשתי לא
התנגדה. בלאו הכי גרנו לחוד, את יודעת. היו קצת מלחמות על
הרכוש ועל המזונות לילדים. רק לפני חצי שנה קיבלתי גט."
"למה לא אמרת לי קודם?" התפלאתי.
"ראשית כל, מפני שלא רציתי לערב אותך בתסבוכות הללו. הליכי
גירושין הם לא דבר פשוט, האמיני לי. ושנית, היזכרי נא, האם
היית מוכנה לדבר איתי בכלל? ילדה גאה שכמותך! לא תבעת אותי
למזונות אפילו", צחק, "אגב, אל דאגה. פתחתי בבנק חשבון על שם
ערן בר-נתן-פרידמן. חשבון עם תוכנית חסכון. הפקדתי בו אלפיים
שקל כל חודש בחודשו, מאז שהוא נולד."
לא ידעתי כיצד להגיב. שעה ארוכה ישבתי לידו על הספסל, בוהה
בתמונות, מתקשה לעכל את כל המידע הנופל עליי פתאום. הצצתי
בשעון. בדיוק ארבע! זינקתי מהספסל.
"אני צריכה לקחת את ערן", אמרתי.
"בבקשה, הכירי לי אותו!" התחנן ליאור.
'למה לא, בעצם?' חשבתי בדרך, 'לא יודעת כיצד יתפתחו לי היחסים
עם ליאור, אם בכלל. אך לא יהיה טוב לגזול אבא מהילד. ועוד אבא
דואג ואוהב. את זה הוא דווקא הוכיח. מזל שלא הייתי סתומה כמו
הרבה חד-הוריות במצבי - לא מכרתי לערן סיפורי סרק שאבא מת.
אמרתי שיש לו אבא, אבל הוא גר בחו"ל, רחוק מכאן. כך שניתן יהיה
לומר לו שאבא חזר לארץ...'
כאשר חזרתי מגן הילדים, אוחזת בידו של ערני, ליאור קם
לקראתנו.
"שלום ערן!" אמר בחיוך רחב, כל כך דומה לזה של בנו.
"אתה אבא שלי!" הכריז ילדי החכם, הכול-מבין. "נכון, אימא, זה
אבא שלי? והוא יהיה שלי תמיד?"
"בוודאי", השיב ליאור והרים את ערני על הידיים, "אני שלך
לתמיד. ואני באמת האבא שלך. שמי ליאור פרידמן. אני שופט, או,
כמו שהאימא המבריקה שלך אומרת, ליצן עם גלימה."

דצמבר 2005