סיפרתי לנגה מה שקרה איתו. שהוא נפגע ורצה לפגוע בחזרה. שהוא
נכנס בכוח ואני חשבתי "אולי זה מגיע לי". סיפרתי לה שסלחתי
לו.
נגה אומרת שהיא בחיים לא תסלח לו. היא אומרת שזה בדיוק כמו
אונס. אני מנסה להגן עליו, הוא אוהב אותי, הוא נפגע, הוא לא
התכוון... אני נתתי לו.
אני אומרת לה שאין לי רגשות יותר. איבדתי את היכולת להרגיש
ולאהוב. "השנה הזו הרגה אותי", אני מספרת לה. אבל נגה לא
מסכימה. היא שואלת למה אני מאמינה ביכולת שלי ליפול, להידרדר,
להיפגע, אבל לא ביכולת שלי לעלות, להצליח, לחיות.
אני שותקת.
נגה מתחילה לבכות. היא לא יכולה לשמוע אותי משקרת כך לעצמי,
היא אומרת. היא לא יכולה לראות אותי מאושרת אבל הכי אומללה
שיש.
נגה אומרת שהיא אוהבת אותי ושהיא תעשה הכל. היא אומרת שיש הרבה
שאוהבים אותי באמת ושאני לא צריכה אותו.
"אני לא צריכה אותו", אני עונה לה, "אני רוצה."
נגה לא רוצה שאחיה חיים נטולי אהבה ורגש. היא אומרת שהיא מכירה
את זה ואפשר וצריך להתעשת. היא אומרת לי לפקוח את העיניים,
להאמין בעצמי.
ואני לא אומרת לה שאני רק רוצה לישון.
לישון ולא להתעורר.




8.9.05