יש אנשים שאם יגידו להם שכל מה שהם צריכים לעשות בשביל לפגוש
את האישה השנייה הכי יפה בעולם, זה לקום בבוקר ולעלות על הרכבת
שיוצאת בשבע-ארבעים-ושמונה מתחנת כפר סבא - הוד השרון לכיוון
תל אביב - ישר יקפצו על המציאה.
מצד שני, יש כאלה שבעיניהם זה לא יהיה שווה את המאמץ - אנשים
שהזמן שלהם ממש יקר להם, או שממש שונאים לנסוע ברכבת. אנשים
כאלה, אם במקרה היו בכל זאת על הרכבת הזאת, בטח היו מתרגזים
מהקול האנונימי שנשמע ברמקול בשעה שמונה וחמש דקות, מודיע
לציבור הנוסעים בהשתתפות-בצער מעושה-להגעיל ש"הרכבת תתעכב בגלל
מפגש רכבות" וגם מעדכן אותם ש"עימם הסליחה" למקרה שהם תהו בקשר
לזה.

אז יושב לו איש אחד ברכבת - איש מבוגר עם שיער אפור, העניבה
שלו ישרה כמו פסי המסילה, ועיניו שגם היו בצבע אפרפר-גבולי
שקועות בנוף המתחלף מחוץ לחלון. ולמרות העניבה שלו והאפור שלו,
הוא המשיך לבהות בנוף כאילו הודעת האיוב הזו לא נוגעת לו.
הרכבת נעצרה קצת לפני תחנת בני-ברק, שם היא עמדה במקום בערך
עשר דקות, סמוך למבנים החצי-בנויים של פארק אזורים, ובחור אחד
שמן מאוד שהזיע קשות במשך רוב הנסיעה אמר בקול רם "רק-רכבת
בתחת שלי". השמן הביט על האיש עם השיער האפור כאילו הוא מצפה
ממנו לאיזו תגובה או אישור, ומשאלו סירבו להגיע - הוא רק
התעצבן יותר והזיע יותר.

כך יצא שהרכבת הגיעה לתחנת תל-אביב מרכז באיחור של כמעט שלוש
עשרה דקות וזאת הסיבה שמישהו שהיה מגיע בכל רכבת אחרת - היה
מפספס את האישה השניה הכי יפה בעולם, וכלום לא היה עוזר לו.
האיש עם השיער האפור ירד מהרכבת. הציץ בשעון שלו מתוך הרגל,
למרות שלא היה לו מה למהר. הדיון יתחיל רק בעוד ארבעים דקות.
בעודו עולה במדרגות הוא הרהר בהצעת המחיר שהוא עומד לפתוח בה,
ודמיין לעצמו את מבטי-הפלצות שהוא עומד לקבל בתגובה וזה גרם לו
לחייך לעצמו. פעם הוא היה לוקח את העבודה שלו מאוד ברצינות,
אבל כבר לא כל כך. בכלל, בזמן האחרון נראה כאילו הוא פשוט
הפסיק לקחת את עצמו ברצינות, האיש הזה.
ואז הוא ראה אותה, נכנסת לאולם הכניסה של תחנת הרכבת מכיוון
הרציפים. השעה הייתה שמונה עשרים ושמונה בדיוק.

האישה השנייה הכי יפה בעולם חצתה את אולם הכניסה וניגשה לקנות
כוס קפה, והבחור שמאחורי הדוכן כמעט שפך על עצמו את הסוכר.
במהלך פרק הזמן של דקה וחצי במהלכו היא המתינה לקפה שלה, כל
הגברים בתחנה הפסיקו לעשות מה שעשו והסתכלו עליה - כולם חוץ
מילד אחד, בן עשר או אחת-עשרה ואפילו הוא הגניב לעברה מבט
מבוייש, לא בטוח על מה הוא אמור להסתכל.

פעם, לפני די הרבה זמן, יצא לאיש עם השיער האפור לראות את
האישה הכי יפה בעולם. לא השנייה - הראשונה. הסיבה העיקרית בעצם
שהוא הסתכל עכשיו על השנייה ביחד עם כולם הייתה שהוא חשב לרגע
שזאת עוד פעם הראשונה. זה היה משהו בתנועות שלה, אותו דבר
שמאפיין הליכה של נשים יפהפיות ורק שלהן, משהו שקשה להגדיר
אותו בדיוק אבל צריך להיות ממש גולם, או ממש בן אחת-עשרה, כדי
לא להבחין בו ממרחק סביר. זאת אמנם לא הייתה היא, אבל גם
השנייה הכי יפה בעולם, זה לא בדיוק פספוס.

הוא הסיט ממנה את מבטו והעביר אותו על פני אולם הכניסה. פוסטר
גדול שהטיף נגד עישון היה מתוח על הקיר ליד הדוכן שמכר
סנדוויצ'ים. שני חיילים ליד הסטנד של ספרוני-הכיס עמדו ולטשו
עיניים בלי בושה, גיחוכים מטופשים על הפנים שלהם ואחד מהם תקע
מרפק בצלעו של השני ואמר לו משהו בשקט. איש אחד לא-צעיר הפסיק
להקשיב לאשתו. הוא לא ממש לטש עיניים בצורה בוטה כמו שני
החיילים, אבל אשתו ידעה הרי בדיוק מה הראש שלו עושה עכשיו.
נשים יודעות כאלה דברים, אבל היא בכל זאת המשיכה לדבר אליו
כאילו שום דבר לא קרה והאיש האפור קלט את המילים "...הבטחות לא
עולות כסף" שנאמרו כחלק ממשפט שלם שאת חלקו הראשון הוא לא
הספיק לשמוע.
הבחור שנתן לאישה השנייה הכי יפה את הקפה שלה התבלבל בעודף
וגמגם התנצלות מגושמת, ומבחוץ נשמעה צניפה של אוטובוס שנחלץ
ממקומו. מיד לאחר מכן נשמע הדנדון של דלת הסורגים המסתובבת.
קלאנג-קלאנג-קלאנג - כמו איזה איתות מורס, והאישה השנייה הכי
יפה בעולם פסעה לעבר היציאה באותן תנועות מלאות חן. אבל לא כמו
של הראשונה. בכל זאת, לא בדיוק.

אחרי שהיא הלכה והחיים חזרו למסלולם, האיש עם השיער האפור מיקם
את עצמו מול התרשים של מועדי יציאה והגעה, עשה את עצמו מתעמק
בו אבל בעצם הוא עצם את העיניים ושחזר שוב את כל האירועים, כמו
תרגילי-זיכרון של קוסמים. שעה שמונה עשרים ושמונה בדיוק; פוסטר
נגד עישון; חיילים; הבטחות לא עולות כסף; עודף מהקפה; אוטובוס.
בטוח שהיו עוד כמה דברים וציער אותו שהוא החמיץ אותם, אבל קצת
קולות רקע ורשמים זה יותר טוב משום דבר.

שנייה לפני שהוא יצא לרחוב הוא הציץ שוב בשעון, ואז הזכיר
לעצמו פעם נוספת שהוא ראה פעם, מזמן, כשהוא היה צעיר ועוד לא
היה אפור, את האישה הכי יפה בעולם. הוא היה בטוח בזה, פשוט לא
זכר בדיוק מתי ואיך ומה היו הנסיבות. זה התעמעם עם השנים.
לכן עכשיו הוא הקפיד לזכור בדיוק. המינימום שבנאדם יכול לבקש
זה משהו מדוייק לזכור, משהו שהראש ימשיך להחזיק כל עוד הוא
פחות או יותר מתפקד. במגרש החניה הוא חזר לעצמו עוד פעם,
והוסיף לרשימה שלפני כן היה מפגש רכבות, פארק אזורים, בחור
מזיע. ברגע האחרון לפני שמחשבותיו חזרו להצעת המחיר הראשונה,
הוא נזכר גם בדלת הסורגים. סתם בשביל שיהיה איזה מיפוי, משהו,
שאפשר יהיה לחזור אליו אחר כך, אחרי שהזכרון יילך לאן שהולכים
זכרונות.