מוקדש לכל הדמויות הפקטיביות באשר הן

בדיוק סיימתי לקרוא כמה סיפורים קצרים ונחמדים כאלה, שהגיבור
שלהם תמיד מודע למספר וכל הקטע בהם זה איך הם מדברים בניהם על
העלילה ויש בהם מההתחלה גילויים על מה יהיה בסוף ואיכשהו זה
עדיין יוצא מגניב. אין לי הרבה כשרון אבל זה לא משנה לי בכלל
כי אני מרגיש שאני חייב לכתוב סיפור כזה, פשוט חייב. קצת
היססתי, כי אני יודע טוב מאוד שכל מה שאני אכתוב יהיה נחות מכל
בחינה מסיפוריהם של סופרים אמיתיים ותמיד ממילא ייראה בסוף כמו
איזה חיקוי זול של אתגר קרת או עמוס בר.

אז אין לי בעצם רעיון וכל מה שאני יכול לעשות זה לדמיין איש
יושב על כסא, באמצע חדר לבן ענק וריק. יושב וקורא עיתון. "רוצה
להיות גיבור בסיפור שלי?" שאלתי במחשבותיי את האיש השקוע
בעיתון. האיש הרים את מבטו למעלה. "בטח, למה לא. ממילא אין לי
משהו טוב יותר לעשות. הרי סתם תקעת אותי בחדר המסריח הזה וכל
מה שיש לי זה העיתון המטומטם הזה שבעצם לא כתוב בו כלום".
חייכתי ממרומי נקודת המבט של המחבר הכל-יכול והוספתי בטון
מתנצל: "סבבה. אבל אין לי עדיין רעיונות לעלילה. יש לך משהו?".
"עזוב אותך מעלילה, נמציא משהו תוך כדי. חוץ מזה, כבר יש לנו
פסקה וחצי" אמר האיש, שהתמלא פתאום חשיבות עצמית, גם כי נבחר
להיות גיבור הסיפור (לא טרחתי להסביר לו שאני סופר גרוע וחבל
על הזמן איך יקטלו אותו בביקורות, אותם 2-3 מסכנים שבכלל יקראו
עד הסוף ועוד יהיה להם כוח להגיב) אבל גם כי הייתה לו הזדמנות
להשפיע על העלילה. שנינו שתקנו דקה ארוכה, פשוט כי לא יכולתי
לחשוב על משהו שמישהו יגיד.

"תשמע, אולי בזמן שאנחנו חושבים תסדר פה איזה כוסית? לפחות
יהיה לי על מה להסתכל" הציע האיש. אני כבר הרגשתי שכל העסק פה
לא מתקדם לשום מקום ושכדאי להפסיק לכתוב, עד שיהיה פה איזה
רעיון לעלילה חצי-נורמלית, רצוי עם פואנטה. "תשמע" הסברתי
לאיש. "אני הולך לראות סרט וידאו, בתקווה שעד סופו יהיו לי
רעיונות". כדי שהאיש לא ישתעמם בנתיים, החלטתי לסדר לו באמת
איזה כוסית, השאלה רק את מי. "את ההיא ממתמטיקה" חשבתי לעצמי.
גם כי היא חמודה ואנטיליגנטית, אבל גם בגלל שהיא הייתה הראשונה
שעלתה במוחי, כמו תמיד. "הנה. תסתדר איתה בנתיים" הצבעתי על
דמותה של הבחורה שעמדה במרחק לא רב מימינו של גיבורנו. האיש
הסיט מבטו והנהן בראשו, כאילו מסכים שהסחורה אכן משובחת. "אין
סיכוי שהיא תתן לו" חשבתי לעצמי, בעודי מכניס את הקלטת אל תוך
הוידאו. "אבל שינסה".

"נו איך היה הסרט? יש רעיונות?" שאל האיש חסר המודעות לזמן,
שלא שם לב שעברו בקושי 10 דקות מאז הפסקתי לכתוב בפעם הקודמת.
"חשבתי על סוף הסיפור עוד לפני שהסרט התחיל, בדיוק באמצע
פרסומת מפגרת להונדה". אמרתי. "אהה כן? על מה חשבת?" שאל האיש
בתימהון. "חשבתי לי איזה באסה לי שאני סתם פסאודו-סופר מטופש
בלי שום רעיון, יושב ובוהה במסך של מחשב, בזמן שאתה סתם דמות
מטומטמת חסרת כל אישיות ועומק יושב שם באמצע החדר עם הנערה
שאני אוהב". שקט מילא את החדר. הפעם הייתה זו שתיקה של מבוכה.

"ואז מה?" שבר האיש בקולו את הדממה. "ואז החלטתי שזה לא חייב
להיות ככה" ובחיוך ציני נקשתי באצבעותיי ממרומי נקודת המבט של
המחבר הכל יכול. עכשיו הייתי אני שם במרכז החדר עם הנערה בעוד
שגיבורנו ישב המום בחדר החשוך בוהה במסך המחשב. לאחר שהתעשת
קרא בזריזות את הטקסט שמולו שהיווה בעצם את כל חייו.

"אתה יודע מה??!" צעק אלי האיש, ממורמר ומיואש, אך כבר מזמן
הייתי שקוע בנערת חלומותיי. "קראתי את הפסקה הראשונה וזה באמת
נשמע כמו חיקוי עלוב של קרת". ובמחווה אחרונה של נקמה, בכל
מקום בסיפור שהיה כתוב "נערה" החליף זאת האיש ב"קרפדה".