בחומות שבניתי נפערים סדקים קטנים
שאתה, באצבע חודרנית עזרת לפעור.
בחלומות שחלמתי אתה פתאום מפתיע במבט
וזה מוזר שאותך אני חולמת עד הסוף.
לעתים זה סוף מר.
בין הלמה והאיך, אני מגלה שהיית נחוץ לי
ושהגעת בדיוק בזמן.
נפלת לחיי בעיצומו של חלון הזדמנויות
קצר.
בו סיימתי להתאבל על אהבה נושנה
שגוועה.
והיית לי      אור קטן
שדחק הצידה תקופה חשוכה.
וכשנתתי לך אישור לפעור סדק קטן בחומה שלי
לא היה בי פחד, גם לא צל ספק, שאתה ראוי.
וכשנרדמת לצידי במיטה הזוגית
המשכתי לבהות בך כדי לא לשכוח איך נראית
בלילה הראשון שבילינו יחד.
ופתאום כשאתה אינך וגופך כבר לא שרוע לידי במיטה
אני קצת מצטערת
שאני זוכרת
את הפנים שלך ואת הבעת הסיפוק שהייתה לך
כשנרדמת בפעם הראשונה שישנת לצידי.
אתה בטח לא יודע עד היום שביליתי שעות בלילות,
במקום לישון, בבהייה בפנים שלך,
שנראו לי אז ונראות לי היום כפניו של אלוהים.
ואני פתאום מצטערת שנתתי לך רשות לפעור את
הסדק הקטן ההוא בחומה שלי אז.
כי מאז אתה רק ממשיך לפעור עוד חור ועוד חור
ועוד סדק ופתאום זה חור שחור.
שנשאר לי ממך
ואתה פתאום מפסיק להיות לי      אור.

מוקדש ל(י)אור