הייתי חולה ימים רבים. בהתחלה דווקא נהניתי. שכבתי במיטה נוחה
בחדר חמים ומדי פעם אחד מבני הבית ניגש אליי, סיפר לי סיפור
ו/או הביא לי ממתק. אחר כך נעשה קשה. הרופא היה כמה פעמים. הוא
היה איש נמוך ושמנמן ועל הצוואר היה לו מכשיר הדומה לצינור
ואתו הוא בדק. הוא השתדל תמיד להצחיק אותי. בפעם האחרונה שהוא
היה, הוא היה מאוד רציני. אני זוכר, שהוא עמד בפינת החדר עם
סבא והסביר לו משהו, וסבתא עמדה ליד מיטתי, ליטפה אותי, ניסתה
לחייך, אבל העיניים שלה היו מלאות בדמעות. יותר אני לא זוכר.
הייתי בתוך ערפל סמיך, שהתחיל להתבהר, והרחתי ריח מאוד נעים
ומאוד מוכר ואז היא הופיעה. היא הייתה אישה צעירה ויפה, שלבשה
שמלה ארוכה ורחבה בצבע כחול, שהיו בה המון כפתורים קטנים
מהצווארון עד החגורה. היא הגישה לי ספל גדול ואמרה: "שתה ילדי,
שתה." ואני שתיתי. זה היה משקה נפלא. אף פעם לא שתיתי משקה
טעים כל כך.
כשהתעוררתי, היה עוד קצת חשוך בחדר. סבתא וסבא עמדו ליד המיטה
שלי וחייכו, ואני הרחתי את הריח הנעים מאוד והמוכר מאוד של
אימא שלי.