שוב ושוב חלמתי על נעליים צהובות. נעלי אישה. החלום היה מתחיל
בידיעה מוחלטת שאני ישן, ואז במעבר חד הייתי ער. העיניים
סגורות עדיין, שום שריר בגופי לא זז. רגע אחד ישנתי, ובמשנהו
הייתי ער לגמרי. בסך הכול שינוי של קונספט, של תודעה. ואז
הייתי פותח את העיניים ורואה את הנעליים הצהובות. הם תמיד
הצליחו להשרות עליי תחושה חריפה של עצבות. הם העלו במוחי פרח
בשיא פריחתו, שמישהו דרך עליו שוב ושוב, עד שבא על סיפוקו. אחר
כך הייתי שולח יד לצד המיטה, אבל היא תמיד הייתה ריקה, ותמיד
נתנה תחושה של עסקים גמורים, כמו בית נטוש שאתה יודע שאף אחד
כבר לא יחזור אליו, ושום דבר כבר לא יציל אותו.
אני מניח שיכולתי לתלות את העצבות של הנעליים הצהובות בבדידות
שתמיד באה כתוצאה מחשיבה שכזו, אך העצב היה שם קודם, אלמנט
ראשוני וקדום, שכאילו ניצוק אל תוך הנעליים האלו עם רגע לידתם.
אחר כך הייתי מתעורר. שוב, במעבר חד, בשחזור כמעט מדויק של
החלום. כמובן שהדבר הראשון שעשיתי היה לחפש את הנעליים בעיניי,
ומשלא מצאתי אותם ידעתי שהחלום נגמר.

הייתי אז בן 23 והתקדמתי מהר מדי אל השנה הבאה. עבדתי בספריית
וידאו והעברתי את ימיי עם המון סרטים, המון מוזיקה, המון
עישון, המון שתייה. הכול המון, הכול מוקצן. כתבתי כל הזמן.
נתתי לעט שלי חירות, וזה ענה לי במשפטים אבסורדיים, בפסקאות
חסרות היגיון. אני מניח שכשמציגים את זה ככה זה נראה כמו סוג
של חיים פרועים, אך האמת היא שיותר מהכול הייתי משועמם. לא היה
שום דבר מיוחד או פרוע בדרך חיי. בדיוק כמו שאחרים מסיימים
לעבוד בחמש בצהריים וחוזרים הביתה אל הכורסה או אל האישה או אל
מה שלא יהיה, כך אני סיימתי בחצות וחזרתי אל השתייה ואל
השוטטות האינסופית. השתמשתי בעישון כמו בחוט דנטלי, עוגן מקבע
ליום, דבר אחד שאני בטוח בו. לא הייתי מעורב בשום קשר רומנטי
באותה תקופה, וגם לא הייתי מעוניין בכזה, ובנוסף מעולם לא
הצלחתי לרתום את עצמי אל תחביב כזה או אחר. הייתי מסיים לעבוד
מעט אחר חצות, ואת שארית הלילה מעביר בחדרי, שותה, מעשן, כותב.
כשהסימנים הראשונים של הבוקר הגיעו הייתי יוצא לסיבוב ברחובות
הריקים, החגיגיים כמעט. כמובן שאורח חיים שכזה גרם לי להתרחק
ממעט החברים שעוד נותרו לי, ולאט לאט נסוגתי אל מעין בידוד
חברתי, ואני לא יכול לומר שלא נהניתי ממנו. גרתי באותה תקופה
בדירה קצת תלושה, ללא טלוויזיה וללא עיתונים, כך שלא היו הרבה
דברים שהפריעו לניתוק ההרמטי שלי מהעולם היומיומי, הנורמלי,
הרגיל.

ידעתי שזה לא בריא. ידעתי שזה לא יכול להיות יותר מתקופה.
שיותר מתקופה וזה נגרר ומתחיל להימשך עוד ועוד, עד שמבלי שתשים
לב אתה הופך לעוד נספח חסר חשיבות של התקופה, עוד פרפר עש
שמעופף סביב מקור האור, מרוט כנפיים, מכוער, לא שייך.
אז קראתי לזה תקופה. ביני לבין עצמי, קראתי לזה תקופה. תקופת
ההמתנה, ליתר דיוק. נרשמתי ללימודים לשנה הבאה, ובניתי איזו
תוכנית אב לשנים הקרובות, שכללה נסיעה לחו"ל וכל מיני פסטיבלים
כאלה או אחרים. את שני הדברים לא ממש רציתי, אבל לא היה לי
משהו יותר טוב לעשות עם עצמי, ובדרך זו בכל פעם שעלתה השאלה מה
לעזאזל אני עושה עם עצמי, התשובה הייתה בהישג יד - ממתין. עשר
דקות, חודש, שנה. כמה שיידרש. אני ממתין למשהו שבהכרח יגיע,
ובהכרח יהיה יותר טוב.

באחד מהשיטוטים שלי נתקלתי בנעליים הצהובות.
היה זה באור החיוור שבין הלילה ליום, וכמעט שפספסתי אותן.
הלכתי ברחובות הריקים והקרים, סיגריה נטויה מפי והרהרתי בדבר
כזה או אחר. המבט שלי היה קבור באדמה ורק במקרה הרמתי אותו -
לעסות קצת את הצוואר, למעשה - ופתאום ראיתי אותן, את הנעליים
הצהובות שלי, היישר מהחלומות, עומדות להן בחלון תצוגה במרכז
העיר. לרגע חשבתי שזו רק עוד גרסה מחוכמת של אותו החלום, ועוד
רגע אתעורר לבדי במיטה בחדר, אבל הרגע חלף והוחלף במשנהו, ולאט
לאט הבנתי שאני לא חולם, אלא ער לגמרי ומביט בתמונה מחלום
שרודף אותי בלילות. גם כאן בעולם האמיתי הן השרו עליי את אותה
תחושה מטרידה, עוכרת שלווה של עצבות, גם כאן עלה במוחי אותו
דימוי של פרח רמוס וחסר תקווה, של שלג מקולקל, מטונף בבוץ. היו
עוד כמה שעות עד שעת הפתיחה וחשבתי ללכת ולחפש בית קפה פתוח,
מקום שאוכל להרוג את השעות שנותרו, בית קיבולת לזמן המיותר
שלי. מצאתי אחד כזה בקלות. אם פעם אמרו שזמן שווה כסף, הרי
שהיום גילינו שהרבה יותר רווחי לשרוף אותו. התיישבתי עם עיתון
הבוקר. היה זה יום אחד לאחר הבחירות למעשה, כך שכולם עסקו
בניתוחים של הסקרים והמדגמים, ובמהרה מצאתי עצמי מחפש אחר מדור
הספורט. גם שם הייתה זו תקופת ההכרעה, עם משחקי גמר בכל הליגות
הגדולות בעולם. אותו הסיפור חזר גם בשאר חלקי העיתון, במדורי
הכלכלה, במדור העולמי. נראה היה שביום זה העולם עוצר את נשימתו
וממתין להחלטות החשובות שיתקבלו במהלכו. הנחתי את העיתון מידי
ולא יכולתי שלא לגחך כנגד אותה סימבוליות מוגזמת ששלטה בי
בבוקר ההוא. בסופו של דבר השעות המיותרות שלי חלפו, כדרכן של
שעות, ושמתי פעמיי אל אותה החנות, אל אותו אזור דמדומים מסוכן
השוכן במרווח שבין החלום, והמציאות.

אני עדיין חולם על הנעליים הצהובות.
לא כל לילה, אפילו לא קרוב לזה. אבל מדי פעם בפעם אני שב וחולם
עליהן. לפעמים אני אפילו לא זוכר את זה - פשוט קם עם תחושה
מצמיתה של עצבות, ויודע שחלמתי עליהן שוב. עיניי חוזרות אל
אותה הנקודה, ידי נשלחת אל הפצע הפעור במזרוני. אני נזהר
מחנויות נעליים. אני שומר על אותה עבודה, אבל התחלתי לעבוד
בבקרים. אני שותה יותר מתמיד, ופיתחתי רוטינה של תרגילים
גופניים לפני השינה, והכול במטרה להתיש אותי, הכול במטרה לעצור
את החלומות. זה לא עוזר. כשאני חושב על זה, אני מגיע למסקנה
שמישהו קורא לי. אי שם באפלה, מישהו קורא לי. מישהו עם נעליים
צהובות, כנראה. אז אני מנסה לא לחשוב על זה. הזמן פועל את
פעולתו, והימים מצטברים ונערמים זה על זה, ואני ממשיך את חיי
מתוך הכחשה אילמת. אני יודע שבקרב הזה אין לי סיכוי והתקווה
גוברת על הניסיון, אז אני ממשיך להחזיק באותה העבודה, ממשיך
לשתות, ממשיך להמתין, ובתוך תוכי אני יודע שהקרב הזה עוד לא
נגמר, עוד לא הסתיים.