אז יש אותה ויש אותי
גם זו הייתה התחלה מתוך סוף,
אחד כזה שמתבשל על אש קטנה כבר יותר מדי זמן...
ועכשיו גם היא נכנסה אל החיים שלי, כאילו נולדה מתוך האדמה
ואנחנו? מתעקשות על אש קטנה.
ואני רואה כבר את הידיים שלי מתקדמות אל ההיא,
זה מרגיש לי נכון, זה מרגיש הכי לא נכון
ואני מנסה להתעלם אך הרצון מנקר בי.
אני מתקשה לרצות להתעלם מכך.
הדברים באים אלי, בו זמנית נשפכים ממני
ההכרה מכה בי כבשורה רעה
מציגה בפני את הרצון והחלום
[חלמתי חלום שאסור היה לי,
האורות בו זרחו צבעים והדם זרם זהב בעורקיי]
כלום לא ידמה לו.
ככל שהזמן עובר העתיד מתקרב.
את העתיד שלי, אף אחד לא בונה.
צריך לזכור שיש אותה ויש אותי,
אחרי הכל אני שלה והיא שלי
וכמו גוזלים בקן שכמהים לעוף ולחפש את מזונם לעצמם,
כך גם אני.
אני עדיין מחפשת חולשה זמנית, פרק זמן
בכדי שאני אוכל להבחין, בכדי שיהיה אפשר להבחין
בין מה שאנחנו לבין מה שאנחנו עשויות להיות.
[או - בין מה שאני לבין מה שאני עשוייה להיות]
|