ניצבת בשוק החולמים כשמרכולתה מוצגת לראווה.
"אדון, חכה בבקשה... תגע, תרגיש..."
הוא ממשיך עוד פסע, מפנה מבט ופוגש בערפילי עיניה הכהות.
עוטה שמלה ססגונית רקומה המדגישה את קימורי גופה, חישוקי זהב
מצטלצלים לאזניה כל אימת שתנענע בחדווה או בעצב את ראשה.
פורשת את כפות ידיה המבקשות, כמעט מתחננות לעומתו.

הוא אינו גורע מבטו ממנה וללא אומר מושיט יד גדולה ונוגע.
ברכות, בזהירות כמו מבקש ללטף, לא לפגום או ללכלך את המרקם
העדין... של האריג.
היא כורעת במבוכה לאסוף מן הקרקע את צעיף הארגמן שנשמט מכתפיה,
ומתעטפת בו שוב, מהדקת היטב, משגיחה בזר המתבונן בתוכה, רואה
את נשמת הצועניה הנודדת שלה תרה אחר מקום, מתאווה למנוחה.

מן האריג הרך מחליקה ידו אל אריגים מחוספסים, נוקשים, מעשה
ידיהם של נוודים שנקרו על אם הדרך.
לא פעם חשבה לעצמה כמה כיעור יש בהם, נעצבת על המחשבה כי נשים
פתיות יבקשו אותם כעת לעצמן...

"תרצה משהו, אדוני?" שואלת בהיסוס.

"את הכל!" אומר הקול.