אני נזכר בזה היום כי אתמול היה פיגוע, והרוטינה של אירוע רודף
אירוע יכולה לעשות כאלה דברים, ראו הוזהרתם.
יצאנו אני והמפקד שלי מהבסיס וחברנו לכוח של צנחנים בכניסה
לעיר של מבוקש. בכניסה, כמו תמיד, עולה מעט האדרנלין, אבל הכל
היה שקט כשנסענו ברחובות השוממים שתמיד נראים שוממים מדי
ברגעים כאלה.
עצרנו בכניסה לבית. פריקה מג'יפ. כולם יורדים ונכנסים.
לא בית מכוער במיוחד, גם לא יפה. כל המשפחה בפנים כולל המבוקש.
במהירות ריכזנו את כולם בחדר המרכזי בזמן שנערך חיפוש בבית.
"למה אני צריך לשמור עליהם?" שאלתי,
"ככה", ענה המפקד שלי ונעלם באחד החדרים.
עמדתי מולם, הם ישבו על הספות, והחלה תחרות מבטים מעט לא נעימה
ביני ובינם, אבל עקב המצב היה להם קצת קשה להתמודד איתי ועם
הפרצוף הקשוח ומאיים מעט שכיסה את פניי. כולם שתקו בזמן
שהסתובבתי לי בחדר משעמום והסתכלתי על חפצים. "איזה בית ערבי",
חשבתי. "השירותים בכניסה כדי שכבר כשתיכנס תקבל גל של ריח
ותבין איפה אתה". חזרתי להסתכל על המשפחה. כי הרי, כמה אפשר
כבר להסתכל על נרגילות. כולם שתקו ובהו באוויר. הסבתא שולטת על
הדממה ביד קשה, והבן הצעיר שנראה בן 14 לא מפסיק לרעוד מתחת
לשמיכה כשהוא חושב שאני לא מסתכל. הילדה בת 12 נשברה והחלה
לבכות, מה שגרר סטירה מסבתא שלה והמילה "אוסכות!" בערבית
שאומרת שקט. זה עם שחושב שיש לו כבוד. או לפחות, הסבתות חושבות
ככה. "זהו, נגמר". אומר מפקד המבצע. "אתה בא איתנו", אמר
בערבית למבוקש לאחר שנכנסו לחדר המרכזי.
הבן הצעיר קם כשהוא כולו רועד, מדביק מאתיים נשיקות לאבא.
"תהיה גאה!" שואג אביו. "חבל שהלך על פיגועים, היה מנסה
בהוליווד", אני חושב לעצמי.
יצאתי החוצה לעשן סיגריה כשלידי קצין בדרגת סג"מ, בחור בערך
בגילי.
"אתה מהמת"ק?"
"כן".
"לא ידעתי שאתם משתתפים בדברים כאלה", הוא אומר.
"התנדבנו".
"יפה..." הוא ממלמל. "מה אתה חושב על מה שהיה בפנים?".
"קצת מלודרמטי", השבתי תוך כדי שהעשן יוצא.
"אלה מסכנים אין להם כלום תאמין לי, אין איך לצאת מהמצב הזה."
"אי אפשר", השבתי בחצי פה.
"חייבים לנסות, פיגוע רודף פעולה שלנו ועוד פיגוע",
"יכול להיות", פלטתי תשובה לא מחייבת.

שבועיים לאחר מכן אותו קצין נהרג בכניסה לטו"כ בפיגוע של מחבל
מתאבד.

אני מקווה שאפשר לצאת מהמצב הזה.