את רוצה להיות אני?
באמת?
מאיפה בא לך הרעיון המטורף הזה?
אני נראית לך מיוחדת?
גם את?
גם את רוצה להיות כמוני?

למה?
מה כ"כ מיוחד בי?

אתם לא באמת רוצים...
אל תגידו שכן.
אז מה, אז -
כן, יש לי הרבה חברים, כמובן שאתם צודקים, אב...
אני בטוחה שאם הם חברים שלי כנראה שהם מוצאים בי משהו, אב...
תפסיקו לעצור אותי, אני מנסה להסבי...
בסדר,
בסדר,
בסדר,
די!

די, תשתקו.

אז יש לי הרבה חברים,
כוסאמק,
זה הכל?
מה זה כ"כ משנה שכולם אוהבים אותי אם אני שונאת את עצמי?

מה זה כ"כ משנה, אם כולם דואגים לי כשאני לא דואגת לעצמי?

די, תשתקי.

את אומרת שאני הכי, הכי. שאני הרוח החיה בכל מקום.
ובכן, אני לא חיה.

לפעמים, זה מרגיש כאילו אני נפש שכלואה בתוך גוף שלא מרגיש.

אתם באמת רוצים להיות אני?
אתם יודעים כמה זה קשה לעצום את העיניים בערב, לפני השינה
ולגלות שהדבר הראשון שאתם רואים זה כלוב?
כי זה מה שאני רואה,
כשאני לבד, בלילה, מכונסת בתוך עצמי, בחיבוק חסר משמעות,
אני עוצמת את העיניים ומרגישה כלואה,
שקר, שחם ואני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה.
שכואב לי ואני לא מסוגלת לשנות.

אני אף פעם לא בודדה,
זה נכון.
תמיד יש לי מישהו, משהו.
תמיד יש לי איך.
כבר מזמן הפסקתי להתלונן,
אני מחייכת כמו בובת חרסינה ללא עמוד שדרה,
צוחקת מכל בדיחה שנונה,
ומתרפקת על כל כתף פנויה.

אז אף אחד לא יודע,
ואף אחד לא ידע,
שמתחת לכל השכבות של אותה הילדה,
נערה,
אישה,
מסתתר לו סוד חסר תחושה.

את עדיין רוצה להיות כמוני?
ואת?
ואתה?

לא כ"כ זוהר עכשיו, מה?



תשתקי כבר.