נרדפתם פעם על ידי שוטר צבאי? אני נרדפתי, בטירונות. יום שלם
חיפש אותי "ברסו" על אופנוע. לכל מקום שהגעתי, הזהירו אותי
מפניו. אז עוד לא ידעתי שיש איבה בסיסית בין החיילים
והמם-צדיקים.
איזו הזדמנות כבר הייתה לי לפשוע? הייתי טירון בבה"ד 4,
בצריפין. רוב החיילים הוותיקים, שלא היו קרביים, מכירים את
המקום ומה היה שם: מסדרים ומסדרים נוספים, מסדרי שירה,
תיזוזים, מסלול מכשולים, תרגילי סדר, שיעורי נשק, מטווחים
ותרגולים נוספים. העיקרון היה, שכל הזמן נהיה בתנועה ושלא
נרגיש  שיעמום. השאירו לנו מעט מאוד זמן לעניינים אישיים,
כתיבת מכתבים וקריאה, למשל. גם הלילות לא היו ברשותנו, כי אם
לא היו אימונים או שמירות, היה זמן מוקצב עד כיבוי אורות.
השוטר הצבאי לא הצליח למצוא אותי עד הערב, עד שהגענו לחדר
האוכל. השוטר מצא אותי בתור לאוכל. הוא שלף את ארנקו והוציא
ממנו פתק קטנטן, וידא שאני המבוקש והגיש לי אותו. בהתרגשות
פרשתי אותו, כשכל הנוכחים סביבי דרוכים. השוטר נשען על
אופנועו, כנראה המתין לתגובה. בפתק היה בסך הכל משפט וחצי,
מהחברה. היא באה לבקר אותי, אך לא נותנים לה לעבור בשער המחנה,
והיא מתגעגעת. שאלתי את השוטר איך הוא משתלב ב"סיפור". הוא
סיפר על שתי בנות נחמדות שהתעקשו להכנס למחנה ולא נתנו להן.
מכיוון שראה אותן מספר פעמים, בכל סיבוב שעשה, הוא התנדב לעזור
להן. הוא תכנן קשר עם החברה של החברה שלי, שהבין ממנה שאין לה
חבר. במסגרת סיוריו באזור הוא הקדיש זמן גם לשליחות שלקח על
עצמו. השוטר נתן לי את פרטיו וביקש שאפעל למענו.
הכרתי את חברתי. לא התפלאתי על הספונטניות שלה, שהחליטה לבוא
לבקר אותי, ככה סתם. מה עוד, שהיה זה בתקופת החופש הגדול, בסוף
השביעית שלה. ואולי שיעמם לה.
הקשר בינינו היה רק במכתבים (אז המתינו להתקנת טלפון בבית פרטי
יותר מארבע שנים!). אני כתבתי מכתבים בהמשכים, כשהיו הזדמנויות
לכתוב. שלחתי מכתב כל יומיים - שלושה, וזה היה גם קצב קבלת
המכתבים מהחברה. אחרי הביקור פסק זרם המכתבים. מהבודדים שהגיעו
נשבה צינה, שלא הבנתי פשרה. מכיוון שעד סוף הטירונות לא יצאנו
הביתה, נשארתי מסוקרן עד החופשה שאחרי הטירונות.
בפגישתנו היא שאלה למה בכלל באתי אליה, אחרי שהודיתי, במכתבי,
שאני בוגד בה.
אני פרצתי בצחוק והיא התרגזה. כשנרגעתי הצלחתי להבהיר לה עד
כמה היא תמימה: באחד המכתבים הייתה לי השראה, וכתבתי לה
אלגוריה על רומן שלי עם הרובה, איך הוא צמוד אלי, ביום ובלילה,
על הטיפול שאני נותן לו, וכו' וכו'. כנראה נסחפתי. לא העליתי
בדעתי, שהתאורים שלי היו חיים, עד כדי כך שקנאתה בערה בה,
והביאה אותה לשער המחנה.
הסוף היה טוב, וזה היה הסוד שלנו עשרות שנים.