לפעמים נדמה לי שהעולם מורכב משרשרת עצומה של אנשים במצב של
חיזור קטסטרופלי. מאחוריך יש מישהי שרוצה אותך אבל אתה לא רוצה
אותה, ולפניך מישהי שאתה רוצה אבל לא רוצה אותך, ולפניה מישהו
שהיא רוצה אבל לא מחזיר לה אהבה, וכך הלאה (אולי לאחד מהם יש
את הסיכומים שאני צריך לבוחן?). כמה שזה אירוני שברגעים שאני
לא מצליח להבין איך מירי לא רוצה אותי, אני שומע את מירב
מתבכיינת לי שאני פחדן על זה שאני לא מוכן לנסות לתת לה צ'אנס.

המירי הזאת, היא מעוררת בי תחושות נדירות. היא התלבשה לי בול
על האידיאל של האישה שאני צריך לפגוש. אישה, אני אומר לכם,
אישה. אמרתי לה שאני לוקח אותה למקום מפתיע בפגישה הראשונה,
ואמרתי לה להתלבש מסתורי. ישבנו במועדון ג'אז שמרגיש כמו ניו
יורק, צחקנו על נגן המפוחית שנראה כמו הראש השמאלי במפלצת הדו
ראשית ברחוב סומסום, הצלחנו לנהל שיחה ולא לשים לב שהתחלפו
ארבעה שירים, ואני הצלחתי לא לבהות במחשוף של החזה המושלם שלה.
יצאנו החוצה וישבנו על ספסל נדנדה כשצמוד אלינו רמקול ענק
שמנגן מוסיקה מזרחית, וזה הצחיק אותנו. החזרתי אותה הביתה אחרי
שש שעות של פגישה, והיה לי ברור שיכולנו להמשיך עוד שש שעות,
אבל אנחנו מפסיקים רק בשביל הטעם של עוד לפגישה הבאה. וכשזה
מרגיש כל כך טוב, אני נסחף. וכשזה מרגיש כל כך טבעי, כל הכללים
של הפסיכולוגיה בגרוש שכבר למדתי נשכחים בשניה. שלוש דקות אחרי
שעזבתי בא לי לראות אותה שוב, ואיך שעוברת לי המחשבה הזאת בראש
היא מתקשרת אליי, דואגת שמצאתי את הדרך הביתה. נשמה.
אז אני מתקשר למחרת, והיא לא עונה. אז אני מתקשר למחרת והיא לא
יכולה היום, אז אני מתקשר למחרת ולמחרת ולמחרת ולמחרת ולמחרת,
וככל שהזמן עובר, נדמה לי שכל השיחות היוצאות שלי הן אליה וכל
השיחות הנכנסות שלה הן ממני. זה שהיא לא מחזירה לי צלצול כבר
שבוע משכיח ממני את העובדה שהפעם האחרונה שאני התקשרתי למירב
היתה לפני שבוע, 10 דקות לפני הפגישה עם מירי. והוריד המרוקאי
שלי מתחיל להתנפח, ואני מתחיל לקלל בנות, איזה דפוקות הן, ואיך
ייתכן שהמירי הזאת לא רוצה לבוא לרקוד בגני המטופח. איך אני לא
מצליח בתוך מצב המלכוד הזה להמחיש לה את מלוא העוצמה שלי. הקסם
הכובש שלי, שמרגיש לפעמים כמו איזה כריסטופר קולומבוס שיצא
משליטה, לא היה מצליח עכשיו להשתלט כפר של ילידים לא חמושים
שיוצאים החוצה בידיים מורמות. הכל צריך ללכת להן קשה בשביל
לקבל פה קצת הערכה? כשאני בשליטה אני מאמין בזה, אבל כשיש לי
פרפרים בבטן זה נראה לי כמו טמטום. ואז אני מתחיל לחשוב על
השרשרת האינסופית. על זה שהייתי צריך לתפוס עכשיו שיחה עם זה
שמשגע למירי את השכל. לצעוק לה בפרצוף - הלו, תתעוררי! את לא
מבינה שהוא יעשה לך רע ואני אעשה לך טוב? זהו, הגיע הזמן להפוך
את היוצרות, לגרום לה להבין מה היא מפסידה. זה נראה לי כמו
נקמה מעולה להתקשר ולהסביר לה כמה היא חרא של בנאדם, ושאני
נאלץ לסיים את הקשר. זה כמו שפרס יגיד אחרי עוד הפסד בפריימריס
"א-הא! הנה לך עמיר פרץ! הראתי לך מה זה!" ויילך לחפש מפלגה
אחרת. אז כל מה שיוצא לי זה איזה חבל עלוב בטון חצי מתנצל,
שאני בכלל משאיר למזכירה האלקטרונית שלה כי היא לא ענתה. מאזן
הכוחות נשמר, ולי אין כח ל-SMS שקיבלתי ממירב.
רק לי זה נדמה, או שמישהו יושב עכשיו ונקרע עלינו מצחוק?