כשאתה מאוהב המח שלך מפריש איזה קוקטייל מטורף של חומרים
כימיים חביבים במיוחד. פרמונים וטסטוסטרון אחראים על משיכה
מינית, דופמין עושה לך פרפרים בבטן, נוראפינפרין עושה דפיקות
לב של רץ מרתון, סרוטנין עושה אותך אובסיסיבי, אוקסיטצין רותם
את מערכת היחסים, ולא יודע מה עוד המח שלי מפריש עכשיו שגורם
לי לחשוב שלכל שירי הדיכאון יש דווקא מקצב לא רע.
הסימנים הראשונים לתחושה הזאת שמשתלטת עליי מתחילים לסחרר את
הראש בצורה כזאת שאני לא מבין מה בדיוק קורה איתי. אני מנהל
איתה שיחה, ורואה שהשפתיים שלה מוציאות מילים, אבל אין להן
תוכן או קול. כל מה שאני מצליח לעשות זה לבהות במבט מזוגג
בעיניים שלה, לראות את השפתיים שלה זזות ונוגעות אחת בשנייה,
ואני מבין שאני מבלה 60% מהיום שלי בחלומות בהקיץ. זה לא יעזור
לנסות להמשיך עם החיים כרגיל, וכל מנגנוני ההגנה הטבעיים
הולכים ונעלמים. הריכוז שלי בשגרת החיים הרגילה הולך ומתפוגג,
והמשמעות של כל הריגושים האחרים פשוט מתגמדת לעומת ההגשמה של
הדחף הבלתי נשלט שצורח לי באוזן שאני צריך להיות יותר קרוב
אליה.  
גם לי, כמו כל גבר נורמלי בעולם, יש לפעמים בגרות נפשית של
ניאנדרטל במערה. ברגעים המפוכחים שבהם אני מרגיש שאני מתאהב,
מיד אני חושב על אורח החיים המלהיב שעליו אני צריך לוותר. כי
אין מה לעשות, מצב הרוח של רווקים הוא רכבת הרים בלי מעצורים -
רגעים עילאיים של התרגשות יחד עם תהומות חסרי תחתית של בדידות.
לנסות לממש את הדחף להיחשף לחלוטין בפני מישהי אחת זה חתיכת
סיכון שצריך לקחת. אפשר לחשוש להיפגע, להביך את עצמך, להידחות,
לקלקל היכרות עם מישהי שאתה מרגיש שיכולה להיות ביניכם תקשורת
מעולה. אפשר לבחור לא לקחת סיכונים ולחיות את החיים ברגשות
אצורים ומבוקרים, אבל מי שרוצה לחוות את הרגשות שלו בעוצמה הכי
חזקה שיש צריך לשחרר את הבלמים ולתת לעגלה שלו לדהור חופשית
במדרון. יכול להיות שהיא תתקע בקיר ותתרסק, אבל יכול מאוד
להיות שרמפה קטנה בקצה תעיף את העגלה הזאת שנקראת החיים שלך
לנסיעה הכי מלהיבה שיכולה להיות.
כשהניצוץ של ההתאהבות ההדדית נדלק - אני נמצא בגן עדן קטן
ופרטי עלי אדמות. כל האנרגיות שלי מרוכזות בבחורה המדהימה
הזאת, והמח שלי מחשב את כל הדרכים האפשריות להפוך אותה
למאושרת. הציניות שהייתה אלמנט כל כך דומיננטי מתפוגגת כמו
פלוץ קטן שנעלם. כולי מלא חיוניות, ואחרי שכבר שנתיים אני מכין
לעצמי רק חביתה ומלווח, פתאום בא לי להכין ארוחה ריחנית בארבע
מנות. רק לפני שבוע לא ידעתי איפה אני אהיה מחר בערב, ופתאום
אני מזמין כרטיסים להצגה לעוד חודשיים, והדבר שבא בצורה הכי
טבעית וקלה הוא הוויתור על כל שאר התענוגות שיש לעולם להציע.
פתאום ההתרגשות שבנשיקה ראשונה לא שווה עשירית מהתחושה של המגע
החם של יד מוכרת על הגב שלי. אני יכול להסתכל עליה שעות, ולא
להשתעמם, ולחשוב שכל היופי שבעולם התנקז לתוך גוף אחד,
וכשמחוברים אז כל השקעים והבליטות מתאימים בדיוק אחד לשני, כמו
במיטה שכל החיים הייתה שלך.
המשולש המופלא של תשוקה, אינטימיות ומחויבות גורם לי לא להבין
איך יכולתי ללכת לישון כל החיים בלי להגיד לה לילה טוב לפני
השינה. במקום להיות מרוכז בעצמי, אני מרוכז בלעשות לה טוב,
ואני יודע שיש מישהי שאחראית לעשות לי טוב בתמורה. הודיני
הגדול היה יכול להיות גאה בי על הטריקים של העלמות ממערכת
יחסים שהמצאתי, אבל עכשיו אני מחייך לעצמי כשעוברות לי בראש
המילים "מורן, תעשי לי ילד". חיכיתי הרבה זמן בשביל להרגיש את
מה שאני מרגיש עכשיו. אהבה. אין עליה.