משבצת שוקולד מריר נמסה בין דפי "כפרה" של מקיואן. הבטחתי
לנעמה שאגמל מאנאלוגיות, אבל קשה שלא להודות: מקיואן מתמלל
יתומים בינות בטון, בערים של אפור בזיגוג אורבני. כן, ילדים
הממלמלים קולקטיב לפני שהלא משתלט על המודע, מתאחדים אח ואחות
משל היו אם ואב, טוב יותר. את תפקיד השופט ממלאה משבצת השוקולד
המריר המשאירה בין השורות אותותיה. את דפי חיי היתומים הכתימה
השמש. הדף - מקומט ברישול.

שי מספר על סב שנולד בתימן, וסבתא שאורגת עד היום את מרבד
הקסמים, משל הייתה בעצמה פורטונה.

פעם, ספרה לי שדרנית רדיו על שכנה מקומה 4 דירה ג', פורטונה
שמה. המרוקנית הקמטנית תלתה כביסתה דרך קבע בארבע אחר הצהריים,
בדיוק כשאלונה, כך כתוב היה לשדרנית בתעודת הזהות, שטפה את
המרצפות וסימנה צעדים בכפות רגליה. את המים נהגה להטיל לכיוון
הרחוב. מושבניקים שהגיעו לטעום את המנטליות העירונית, מריחים
אבק חציר וחרציות, טעו להסיק כי זהו טפטוף המזגנים שיצא
משליטה, כל פעם שחלפו תחת לביתה. תחנת השידור בה העבירה את
מירב שעות יומה, הייתה קרובה במיוחד לרחוב ההוא.

פורטונה הייתה צבועת עפעפיים בגווני סגול. היא הייתה קוראת
לעבר אלונה, "ילדה, חייכי קצת, שלא תחליקי". אלונה מצידה הייתה
ממשיכה לקרצף, דוממת מבטים. אחר כך הייתה שולחת לעברה מבט נטול
סבלנות קפה שחור, מקנחת ב"נו, אין בחור חדש? מה יהיה אתך
בסוף".

אלונה ספרה שמבעד לתריסים של מפתן חלונה של דירה ג' קומה 4,
ניתן היה לראות וילונות משי שזעקו מלחמת חורמה בצבעיהם. הדירה
לא הייתה מרוהטת. "פורטונה", כך הייתה מספרת, "הייתה מלאה
נוכחות וחיות. היא זעקה עצמה. הרהיטים היו מיותרים שם, חונקים
את מרחב המחיה שהגדירה. לא נותרה טיפת חמצן בדירה ההיא כדי
למלא את האובדן, בדיעבד, ואת החלומות שנמוגו".
עוד הזכירה מילים משורבבות שפתיים, עלייה, שיכון המזרח, ובעל
שאבד יחד עם גלוני החלב בהם הכיל שיכר זול. היא נותרה עם הטבעת
על הידיים, פורטונה, והזמירות שהשתיקה. אלו שהתעוררו לחיים כל
פעם שנשמעה קריאה מגנה. תייר או גלותי אחר שצעד תחת למרצפות
המימיות של אלונה, בשעה שהטיחה את הזרם לעבר הקרקע.
תושבי הקבע בשכונה ידעו שלא לעבור שם; אמרו "אפרורית", מלמלו
"נבדלת". הילדים צחקו שאת הצרות שטפה עם המים. החלוצות שלבשו
חאקי ונהגו על משאיות עוטות תגים בריטיים, לא חסכו וסיכמו:
"צעירה מדיי". אלונה הפסיקה לשדר. המדרכה יבשה. פורטונה עדיין
מחרישה זמירות, ממתינה לצעקה הבאה. את זו של אלונה אינה מצליחה
לשכוח.

כשהוא יוצא לאוויר העולם, שי מקפיד למרוח עצמו במקדם הגנה.
כשהצעתי לו לשדרג את משקפי הראיה בתריס נפתח, הטרנד החדש
בהמלצת האופטימטריסטים, הוא ביטל במחי יד. "ארכאי", כך נימק.
שי הסביר לי, כשתופף על צווארי, בדרכנו לפאב השכונתי, שש בערב
יום שלישי, את אשר סבתו זיהתה בפורטונה. הוא קרא לזה דפוס
נעלם. "היא הייתה עוף מוזר המחמד שלה", הניח. "היה לה נוח
להתבדל, אבל במיצג שהייתה ראתה את הסגול בעיניים, זה שלה כבר
לא נותר". מששאלתי לסיבת הקנאות למקדם ההגנה, הסביר שנשבע פעם,
כשהיה צעיר, שהוא שנולד כאן, שבלע מכסת חמצן במרקם אוויר ערים
צלול כיין, הוא, הוא יהיה "שחור אחר". כך אמר. "פרות קדושות
נועדו לעולים חדשים. לי יש בקרה לצבע".
כשקמנו, מותירים חמישה עשר אחוז שירות פלוס שמירה, שי הניח את
המשבצת המרירה בידי. העט שלי נותר שם, לעוס. כששיתפתי אותו
בהליך חיפושיי אחר בית הקפה השכונתי, כזה שיושבות בו נשים
דעתניות שכותבות את מה שאיננו, בשעות צהריים, שמלשבים רגל על
רגל אפופי הל הוגים רוחניים פסאבדו-טכנולגיים, שזונחים את
ההאוטלוק בשעות בהן רק קרקור הצרצרים מעיק ולא מותיר לחלל
שבינם לבין האשה שזכרו בתור החיוךהמריר, הבטן השטוחה,
והאינסטינקט החתולי להתגונן מימי הגימנסיה. אותה אשה ששכבה
מרחק רדיוס עולם ומלואו באותה המיטה שהפכה למקום הזבח של
היומיום. "הפאב שלי יכול להיות הקפה שלך", שי הבטיח, ובמשבצת
המרירה ההיא קבע את אבן הפינה שלנו. אותה אבן פינה שממוטטת
עכשיו את עמודי שימשון של מקיואן.

התבלבלתי. הנעתי את צווארי, מדובללת שיער, כמו מסדרת מחדש את
מיקס התובנות שניסיתי ללקט בין הגירויים ששי המיר בדבריו.
האישונים שלו לא הפסיקו לקפץ תחת זיגוג העפעפיים השחום הזה.
התקדים היה באומרו שחבל ולא נולד בדואי. שם, מרגע הילודה תדע
להבחין ברוח, בגלים ובחיוך צחור הפרומונים של האשה שתחבק
בחושה, זו שתקטוף את העלעלים הקוצניים ותמצוץ את האצבע הנדקרת.

"הם יודעים לחזר", הוא אמר. "ברגע שקלטו את עצבי ההרחה שלהם את
הקונטרסט הזה בין העור השחום לפרומונים שלעסו השיניים הצחורות
של הנערה שמולם, הם יחלו לרדוף אחריה",
"מי?", שאלתי, זוכה בחבטה קלה על העורף. "הבדואים, הגברים,
ראשי השבט. מי שעברו מילה ובגרו מספיק בשביל לרוץ", שי השיב
ואני הנהנתי. ידעתי שהמשקעים מגיעים בקצה התובנות שלו, והמתנתי
לבאות. "היא תרוץ, משתבין בן רגע, ואם יתפסו אותה, על אף
המירוץ הראשוני הזה, חייתי כמעט, הרי שהשיגו את האשה של ההמשך.
כך הם יתפסו באמתה, יאחזו בה ויעשו לה סולם גנבים. היא תטפס על
הגמל ומשם הם ידהרו לעבר האופק. אולי יגיעו לגבול ויעלו ארצה.
חומים כמו פורטונה. יודעים כמו שרק גלותיים יודעים".
קודם לכן הגדיר את השליטה בגוון ככוח, וכעת הוא נשאב לשורשי
המסורת הקדמונית שידע סבו. שי החל לרוץ. היונה עפה אל על לפני
שתפס בכנפה.

נעמה צועדת בין בניה מעוגלת, כיפות וצריחים. טאראעק הסביר לה
שהם מעדיפים להתחתן באביב, אחרי עונת התותים. את המטבעות הם
אוספים בארגזים של ג'אפה, ובחתונה ילדה מוזגגת מבט משליכה את
אותם המטבעות, משל היו עלי דפנה. "מי שלא מרים עשר אגורות אל
שווה עשר אגורות", שי אמר לה כשהתמוגג לדברי שלושה אזרחים
עובדי צה"ל, שנדמו כמערכון ישן של מוני מושונוב וחבריו לשנות
התשעים. נעמה דווקא אוהבת תותים.

אם החגיגיות אינה משתקפת בחלונות הראווה, מבעד לזרועות
הקפוצות, הלחיים הסמוקות קוראות התיגר, או העט המצויה דרך קבע
בדש הכיס- אזי נביים ריטואל חגיגי. סתורת שיער אחזתי בשמלת
הפסים, כמו הייתי אוחזת ביוסף הילד, כנערה המייחלת לילדה
שיוולד פעם נעורים שלווים. שלווים משהיו שלה. שילמתי וצעדתי
מלאת ריאות לעבר הרכבת,  שמחה בשלל החדש ובשמלת השבת שבאמתחתי.
קראתי ליעלי ונסענו לחוף, שהיה שומם באותו ערב. מבט חגיגי,
וחזיה רכה כחלת ערב יום שישי גוננו על היצר עוכר השמחות
שעצרתי. יעלי הייתה כתמול שלשום, אך שמחה לקחת חלק בצעדי
העלייה בסולם הצוק, מייחלת כי זו תחילתה של תרופה בריאה יותר.
טיפות הגשם החלו לחבוט בעורפי, משל היו תזכורת לרחובות תל
אביב, לזרועו של חסר הבית שגמע מהתירוש של ליל האתמול, לדפים
שצברו אבק בשולחן העבודה שלי. שמלת השבת החגיגית שלי נטרפה אבק
ופחמן ומי ים, ואני ויעלי דילגנו, מסתובבות כשם היינו עשרים
שנה קודם לכן, עירומות ונתונות להשגחת הורינו. כך היה נהוג
בקרב המושבניקים של שנותה השמונים, לשלח את זאטוטים לבנות
ארמונות בחול ולייחל למיגור הגאות והשפל. הטביעה היחידה
שהאפילה על יוזמת ההורים הצעירים, התבטאה בצינור זיכרונות.
הסחרחורת לא עצרה בעדי. מדי פעם עבר נער רכוב על סוס כהה
פרסות, או שרירי חזה קפוצים נוטפים זיעה, אטומים מכל רעש
חיצוני של גלים תחת האזניות הכבדות. כששבתי הבייתה, קצוות שיער
רטובים ושמלה בהירה, שאל אותי אבי אם החכה העלתה את יוסף.
כשמיאנתי להשיב, מלמל: "נו בטח, גם בחתונה של כלה ענייה
התזמורת יוצאת לשירותים". שמעתי אותו. לפעמים הפרומונים
והתובנות שלעסו השיניים הצחורות, מהדהדים, ונער שחום עור לא
מצליח לעמוד בקצה מסלול הריצה שלי.

29/4/06