בין כריות האצבעות המחוררות שלי, הגרומות
עובר חוט שני מדמם.
בכל יום כיפור הייתי מביטה מעלה, חומצות הקיבה
שילחו בי אותותיהן, מייחלת לשקט, למעטפות
חתומות ברוק חמוץ, ובדונג פרי יצירת נרות חנוכה;
אתה לא באת.
הייתי כקוקיה הממתינה לצאת את כתלי השעון ולקרוא
עד מתי, ופנינו לאן.
קריאות הרב נשמעו וצופר הדהד מבעד לעצי האורן
שהקיפו את הגן ההוא, שידע גראס ועשבייה שלא לי.
בלילות ערפיליים חלמתי בהקיץ כי אלד שם בן בכור
בליל כיפור אחד, בעתיד, במורד המגלשה הצהובה.
את השליה אתפוס בחמש אצבעות כסוסות ציפורניים,
ואהדק אחיזה. הזרוע הארוכה, כנחש פיתון מדמם,
תצא את שערי הנרתיק הצעיר שלי ותניח אותה בין השיחים.
אחי וחבריו הזאטוטים שישחקו מחבואים בגן, בבוקר הצום המסורתי
יחשבו שמצאו גור חתולים מדמם, ויספנו אותו בשקית
מהצרכנייה. הם יאחסנו אותו במקפיא של סבתא, בסמוך למזון
לדגי הזהב שבבריכת הנוי שבחצר. סבתי תשליך אותה לעבר המים
העכורים, והדגים ינגסו בי ביס אחר ביס, עד העונג הבא
שוקולד בלגי מריר וסטייק אנטריקוט מדמם יחתמו את תום כיפור
היחידני ההוא, והמגלשה הצהובה תיוותר מבריקה ברטיבות.
עוד לא באת. השולחן עודנו ערוך. הסכין מבריקה והקפה
הוא מהביל יקירי. |
