אתמול בכיתי נורא.
אימא אמרה שהיא תיקח אותי לגן ההרפתקאות אם אני אגמור את
האוכל. היא תמיד אומרת שהיא תיקח אותי לכל מיני מקומות, אבל
אני תמיד צריך לאכול משהו בשביל להגיע לשם.

אז דווקא נורא ניסיתי לגמור מהצלחת, אבל היה כבד באוכל ואני לא
אוהב כבד. יש לזה צבע מכוער וריח כזה איכסה, וזה נראה כאילו
מישהו כבר אכל את זה קודם.

אז אמרתי לאימא שאולי נלך ישר לגן ההרפתקאות ונאכל את הכבד אחר
כך, אבל אימא צעקה נורא שאם אני לא אוכל, אני אהיה חולה ואף
אחד לא ישחק איתי וגם היא לא תיקח אותי לגן ההרפתקאות, שזה גן
כזה נורא מיוחד, עם עצים שחתכו אותם והם מסודרים במעגלים ואפשר
לקפוץ שם מהעצים לחול ולא צריך לשמור על הבגדים שישארו נקיים.
וחוץ מזה, גם פעם הייתי שם עם דוד שלי שאני נורא אוהב, כי הוא
תמיד שולח לי מתנות, אפילו שהוא גר באמריקה וזה נורא רחוק וגם
יש ים באמצע ואפילו שיש ים באמצע, המתנות אף פעם לא מתרטבות,
כי אימא סיפרה לי שדוד שלי מעיף אותם באוויר מעל הים, רק
בשבילי.

בסוף חשבתי, שאם אני אעצום עיניים חזק ואני אעשה כאילו זה
גלידה שוקו-שוקו, שזה הגלידה שאני הכי אוהב בעולם, אז אני לא
ישים לב שזה סתם כבד, אבל זה לא הצליח, אפילו שיש לכבד צבע כמו
של גלידה שוקו, כי דווקא כשעצמתי עיניים, לא ראיתי את הצבע,
אבל הטעם נשאר אותו דבר כמו של כבד וזה גם לא היה קר בכלל כמו
גלידה, אפילו שאימא צעקה כל הזמן שזה מתקרר.

הגדולים כל הזמן צועקים שצריך לאכול דברים לפני שיתקררו, כאילו
שאי אפשר לאכול את זה גם אחר כך. חוץ מזה שדברים חמים - אז
יוצא מהם עשן והם עושים כמו מדורה של ל"ג בעומר בבטן, רק בלי
הקרשים. ובטח לכל הגדולים יש כאלה מדורות בבטן, כי הם כל הזמן
אוכלים דברים חמים, מהר מהר לפני שיתקררו ובגלל זה יש להם בטן
כזאת נפוחה, שיהיה מקום לכל העשן של המדורות.
ואז נזכרתי בשמן מהמכולת, שיש לו כזה מקל בפה, שיוצא לו משם
עשן ואימא אמרה שקוראים לזה ציגריה, ובטוח שכל אחד עם בטן כזאת
גדולה, צריך כזאת ציגריה, שיוכל להוציא את העשן מכל המדורות
שיש לו שמה.

אז ניסיתי לבלוע בכל הכוח, אבל זה כאילו נתקע שם ולא רצה לרדת
למטה ואז חשבתי שאולי זה קורה לכל הילדים ואף אחד לא מצליח
לבלוע את זה וכל האימהות של כולם מעבירות את הכבד בין כל
הילדים. ואיך שחשבתי על זה נעשה לי נורא מגעיל, כי לא רציתי
לאכול משהו שכל הילדים כבר אכלו לפני, במיוחד לא אסתי השמנה
מהגן, שיש לה כאלה ברזלים מפחידים על השיניים ובטח נשארו
חתיכות מהברזלים בכבד ועכשיו אני צריך לאכול את זה.
ואז באמת נזכרתי, שאימא אמרה שבכבד יש הרבה ברזל וזה יעשה אותי
חזק נורא ויהיה לי הרבה ברזל בגוף, אבל זה בטח מהברזלים של
אסתי ושל עוד ילדים שיש להם כאלה ברזלים בשיניים.
וחוץ מזה, אם יש בזה כל כך הרבה ברזל, זה בטח יכנס לי לבטן
וירד עד הרגליים, כי ברזל זה נורא כבד, ויהיו לי ברזלים
ברגליים כמו לבן של דודה חיה, שכולם אומרים שזה קרה לו מתאונה,
כי הוא רץ לכביש ולא הסתכל שמאלה וימינה ושוב שמאלה, אבל זה
בטח מכל הכבד שהכריחו אותו לאכול, ועכשיו יש לו ברזלים שתקועים
לו בשתי הרגליים, והוא נראה דומה לרובוט הזה מהסרט עם החלליות
שאבא לקח אותי לראות לפני שבוע.

ואז הקאתי, אני לא התכוונתי באמת להקיא, אבל לא רציתי ברזלים
ברגליים ואני גם לא אוהב את אסתי השמנה, כי פעם היא דחפה אותי
בגן, וכל הילדים קברו אותי בחול ולא יכולתי לצאת, עד שהגננת
בתיה ספרה את הילדים וראתה שאני לא שם ובאה להציל אותי.
ובינתיים, נכנס לי חול למכנסיים וגם כאלה נמלים שכל הזמן עקצו
לי שם למטה ונהיה לי אדום ומגרד למלא זמן אחרי זה.
אז אני רק רציתי להחזיר את הכבד לצלחת, שיישאר לילדים האחרים
שעוד לא אכלו. אבל פתאום נעשה לי כזה כואב בבטן ויצאו לי מהפה
כל מיני דברים החוצה והיה לזה ריח יותר גרוע משל הכבד, וזה
נראה בדיוק כמו המרק שהשכנה מלמטה פעם נתנה לאימא - ואפילו
אימא אמרה שזה איכסה, ואמהות אף פעם לא אומרות איכסה על אוכל,
אז זה בטח היה באמת מגעיל.

אחר כך התחלתי לבכות, כי כל הדברים המגעילים שיצאו לי מהפה
נזלו לי על הבגדים ועל החולצה החדשה שאימא קנתה לי בפסח, ונהיה
לי טעם חמוץ כזה בפה יותר מלימון. ואז אימא צעקה נורא שאני
מלכלך הכל, ואמרה לי לא לזוז לשום מקום, עד שהיא תביא מגבת
לנקות את זה ורציתי נורא לעזור כדי שאימא לא תצעק.
אז ניקיתי את החולצה עם המפה הזאת שהייתה על השולחן, שדודה חיה
פעם הביאה לאמא, כי זה גם כן מבד ובטח עדיף לנקות עם זה יותר
ממגבת, כי עם המגבת צריך אחר כך להתנגב וכל השאריות של הכבד
ימרחו לי על הפנים. ואז כשחשבתי על זה, נעשה לי אפילו עוד יותר
מגעיל ממקודם, אז הקאתי עוד פעם וגם בכיתי, אבל לא בגלל
שהקאתי. בכיתי, כי אימא הביאה דווקא את המגבת שאני הכי אוהב,
זאת עם הציורים של סופר מן, והיא ניגבה לי את החולצה וכל הכבד
נמרח לסופר מן על השיער ועל המעיל האדום היפה שלו, זה שאמרו לי
בגן שקוראים לו גמילה או בלימה, או משהו כזה, אני לא זוכר.

בסוף אימא זרקה את המגבת לפח וסופר מן נשאר עם הכבד על הבלימה,
והוא בכלל לא אוהב כבד ואפילו שהוא לא אוהב כבד, הוא נורא חזק
ועף כל הזמן באוויר, ועכשיו הוא בטח לא יכול להציל אף אחד, כי
אף אחד לא יכול לעוף עם כבד על הבלימה. בגלל זה קוראים לזה
כבד, כי זה כבד ואי אפשר לעוף עם דברים כבדים.

בסוף אימא אמרה שהייתי ילד רע, כי לא גמרתי את הכבד וגם לכלכתי
את הבגדים ואת המפה, ואפילו קיבלתי מכות בטוסיק ולא לקחו אותי
לגן ההרפתקאות.
ואז בכיתי עוד יותר, עד שנגמרו לי הדמעות ונהייתי נורא צמא, כי
פעם הסבירו בגן, שדמעות זה בעצם כמו מים רגילים, והגננת בתיה
אמרה, שיש כל מיני סוגים של מים בגוף וקוראים להם נוזלים
ושבקיץ אסור לאבד נוזלים, כי אפשר להתייבש וצריך לשים כובע.
ובגלל זה הכינרת מתייבשת כל הזמן, כי אין לה כובע, ואי אפשר
למצוא כובע כל כך גדול, אפילו שכל הזמן מנסים בחדשות.

אז בגלל שעכשיו קיץ, הייתי חייב להפסיק לבכות, כי לא רציתי
להתייבש, כי אז יהיו לי קמטים כאלה כמו שיש לכל מיני דברים
שהתייבשו.
ואני יודע שזה נכון, כי כשהיה טו בשבט, אז אבא הביא כאלה דברים
מתוקים נורא, שקוראים להם פירות יבשים ובאמת יש להם כאלה
קמטים, ואם אני אבכה הרבה, אז יהיו לי גם כאלה קמטים ואז אני
אהיה דומה לפירות יבשים, או לסבא וסבתא שגם להם יש קמטים,
אפילו שאני רק בן חמש והם כבר בני הרבה מאוד, אולי יותר מ 20,
והגננת בתיה אמרה, שקוראים להם תשישים, ואני בכלל לא רוצה
להיות תשיש, כי חוץ מזה שנותנים לך לשבת באוטובוס, זה בכלל לא
כיף ובסוף גם מתים מזה.

אחרי שהפסקתי לבכות, ברחתי לאימא בלי שהיא תראה מהדלת, כי
רציתי ללכת לגן ההרפתקאות.
ואז במדרגות ראיתי את מומו, זה הבן של השכנה מלמטה, זאת עם
המרק המגעיל, וחשבתי שהוא בטח יודע מלא דברים, כי הוא כבר גדול
והיה לו כבר בר מצווה, ויש לו חברה והוא אף פעם לא הולך לבית
ספר. ומי שלא הולך לבית ספר, הוא בטח נורא חכם והוא כבר יודע
את כל מה שמלמדים בבית ספר, ובגלל זה הוא כבר לא צריך ללכת.
וחוץ מזה, שמעתי שאבא אמר לאימא, שמומו יצא לתרבות רעה וישב
קצת בפנים, ואני לא הבנתי איך אפשר גם לצאת לאנשהו וגם להישאר
בפנים ורציתי לדעת, אבל אבא אמר לי, שאני אבין כשאני אהיה
גדול, ושאני לא אפריע לו לקרוא עיתון עכשיו, ושיהיה לי אוי
ואבוי אם אני אדבר עם מומו.

אז אני יודע שאוי ואבוי של אבא זה אפילו יותר גרוע מכבד, אבל
נורא רציתי לדעת מה יקרה לי אחרי שבכיתי כל כך הרבה ופחדתי
שאני אהיה תשיש ויהיו לי קמטים, בגלל שהתייבשתי.
אז שאלתי את מומו, אם אני אהיה תשיש בגלל שבכיתי הרבה - והוא
באמת נורא חכם, כי הוא אמר לי שבכלל אין כזאת מילה תשיש,
וקוראים לזה חשיש, וזה בכלל משהו שמעשנים ושזה עושה טוב ובדרך
כלל בוכים, רק אחרי שלא מקבלים את זה ולא קודם.

אז שאלתי אותו למה בוכים אם זה עושה טוב, אבל אפילו שהוא נורא
חכם, הוא לא ידע מה התשובה, והוא רק אמר שאני אפסיק לסיין לו
את השכל ואני בכלל לא עשיתי לו שום דבר לשכל, כי אני נורא נמוך
ובכלל לא מגיע לו לראש.
אבל כנראה שככה זה אצל אנשים נורא חכמים כמו מומו, יש להם שכל
בכל הגוף, לא רק בראש, ואני בטוח שאצל מומו, זה מוחבא שמה למטה
במכנסיים, כי הוא כל הזמן מתחבא מתחת למדרגות ומחזיק את זה
כשאף אחד לא רואה, שלא יקחו לו, אבל אני ראיתי ועכשיו אני גם
יודע למה.
מסכן מומו, כולם מסיינים לו את השכל כל הזמן.

בסוף לא התאפקתי ושאלתי אותו אם זה השכל שלו, מה שהוא מחזיק
במכנסיים, אז הוא נורא התרגז ואמר לי שאני מחפש צרות, ושעם מה
שיש לו במכנסיים, הוא מסיין את החברה שלו. ואז חשבתי על זה,
שזה פייר שאם מסיינים לו את השכל כל הזמן, כמו שאני עשיתי לו
עכשיו, אז הוא צריך לסיין בחזרה.

אז כבר היה לי נורא לא נעים, שסיינתי לו את השכל, אבל לא הבנתי
מה זה קשור לחברה שלו, שפעם ראיתי אותה ויש לה כאלה צבעים על
הפנים ובלוטות בחולצה.
אז שאלתי אותו אם הוא מסיין את חברה שלו כמו שאני סיינתי אותו,
ואני לא זוכר את התשובה, כי אחר כך התעוררתי על המדרגות, ואימא
שלי צעקה על אימא שלו, והיה שם שוטר, וגם נורא כאב לי הראש
והבטן, ואימא אמרה שזה בגלל החוליגן שהרביץ לי, ואני בכלל לא
ראיתי שום חוליגן, ואפילו לא ידעתי שיש כאלה דברים מסוכנים
בשכונה שלנו.
אבל אפילו קצת שמחתי, כי אימא נורא ריחמה עלי ואמרה שאנחנו
עכשיו הולכים לגן ההרפתקאות, וחיפשתי את מומו כדי להגיד לו
תודה, שהוא שיכנע את אימא לקחת אותי לגן ההרפתקאות ובטח זה גם
הוא שהציל אותי מהחוליגן. אבל אז ראיתי אותו הולך עם השוטר עם
כאלה ברזלים עגולים על הידיים, וחשבתי שבטח הכריחו אותו לאכול
המון כבד, עד שצמחו לו כל כך הרבה ברזלים מסביב לידיים ואיך לא
ראיתי את זה קודם?

ואז אמרתי לאימא, שכשהוא יחזור מהתרבות הרעה, איפה שיוצאים
ובכל זאת נשארים בפנים, אני ישאל אותו מתי זה קרה לו עם
הברזלים בידיים ואני אפילו יגיד לו, שאם הוא יסביר לי איך
עושים את זה, אני מוכן לסיין את החברה שלו במקומו, כדי שיוכל
קצת לנוח מכל האנשים שמסיינים לו את השכל, הוא בטח נורא ישמח.
אבל אימא רק ישבה על המדרגות והחזיקה את הראש, ואמרה שהיא
צריכה כוס מים ומהר.
אז הבאתי לה - שלא תתייבש, כי עכשיו קיץ, ואפילו אמרתי לה
שתשתה מהר לפני שהמים יתקררו, ואז היא שאלה אותי למה לא הבאתי
מים קרים, ואני חשבתי שהגדולים האלה אף פעם לא יודעים מה הם
רוצים.

אחר כך הלכנו לגן ההרפתקאות, ואימא כבר לא רצתה שאני אוכל כבד
ואפילו קנתה לי גלידה שוקו-שוקו, שבהתחלה היה לה טעם של כבד,
אבל רק בהתחלה, ואחר כך זה כבר היה טעים.

אני חושב שעכשיו אימא כבר לא כועסת, כי היא נתנה לי נשיקה בראש
איפה שהחוליגן הרביץ לי ואפילו ביקשה סליחה שבכיתי ואמרה שהיא
רק רוצה לעשות לי טוב, אז עכשיו אני הולך לספר לה, שמומו הסביר
לי מה עושה טוב ואז אני יבקש ממנה, שתקנה לי חשיש...