אז למה לא לבכות בעצם? אלוהים יודע שיש לו את כל הסיבות
שבעולם, למרות שהוא לא מאמין באלוהים.
חברה שלו עזבה אותו, היא אמרה שהיא צריכה להיות עם עצמה קצת
(הם בסה"כ היו יחד חודשיים), העיפו אותו מהדירה כי לא שילם שכר
דירה במשך חודשיים, אחרי שפיטרו אותו מהעבודה.
אז בעצם למה שלא יבכה? תאמינו לי, הוא רצה. הוא רצה כ"כ שכבר
היה מוכן לגרום לעצמו נזק רק כדי לבכות. אבל הוא לא הצליח. הוא
לא היה בן אדם כזה, שבוכה.
הוא מתעורר כל בוקר מחדש בדירה של ההורים, שומע את אותו שיר
עצוב, מסתכל באלבומי תמונות ישנים, ומקנח בצפייה בסרט מאוד
עצוב. אבל כל זה לא משפיע עליו. וכמה בצל שהוא לא חתך, זה פשוט
לא זה.
"למה אני לא מסוגל לבכות? למה אני לא יכול להרגיש משהו פעם אחת
לעזאזל?"המנטרה שמכה בו כל יום מחדש.
חברים לא נשארו. חוסר היחס המשווע שהפגין, וחוסר ההתעניינות,
הובילו סופית למוות החברתי שלו. וגם זה לא גרם לו לטיפת מלח
אחת.
אין אפילו צורך להזכיר את ההורים. משהבינו שבנם הוא מקרה אבוד,
הם נעשו אדישים לחלוטין.
ובכמו כל יום, הוא התעורר יום אחד, שמע שוב את אותו שיר עצוב,
הסתכל באותם אלבומים וצפה שוב באותו הסרט. אך בניגוד לשאר
הימים, הוא אמר לעצמו: "היום אני אבכה. בטוח."
הוא יצא מהבית, והלך לבית החולים.
האחות בבית החולים היתה המומה ממנו, והציעה לו לבקר במוסד
שיקומי לאחר ששפך בפניה את סיפורו. אך הוא דחה את ההצעה, וביקש
להיפגש עם חולה סופני.
"אז מה יש לך? במה אתה חולה?"
"סרטן", השיב האדם החיוור והעייף ששכב במיטה, "גם אתה חולה?"
"לא, אני פשוט מנסה לבכות. אני מרגיש שאני צריך את זה, וחשבתי
שאולי לפגוש חולה סופני יועיל במידה מסויימת".
"זו הסיבה שאתה כאן?!" צעק החולה תוך שהתיישב במיטתו, "אתה כן
חולה! נפשית! מבקר חולים כדי לבכות, מי שמע על דבר כזה?!"
בלי לומר מילה הוא הלך. הוא הבין שאולי זו לא הדרך הרצויה.
בהמשך דרכו הוא נתקל בהומלס ששכב ברחוב.
"שלום," אמר בחיוך, "מה קרה לך? למה הגעת למצב הזה?"
"תן לי אולי טיפה כסף לקנות אוכל, בבקשה אדוני יש לי ילד שצריך
לאכול", התחנן ההומלס ותפס את מכנסיו של האיש שלא בוכה.
"אין לי כסף, אבל אני יכול להקשיב לך, אולי זה יעזור", אמר
והתיישב ליד ההומלס.
"אני לא צריך שיקשיבו לי, אני צריך כסף!"
"אז אני מצטער", השיב בתסכול, והלך.
הרעיונות שלו הלכו ואזלו, ולא הצליח למצוא מקום או אדם שיכול
לעזור לו לבכות. ומשלא מצא מקום, הלך והתיישב על ספסל במרכז
העיר.
"לאן אוכל עוד ללכת? היום אני חייב לבכות", חשב לעצמו כשהתיישב
על הספסל.
ובדיוק כשהתיישב ראה תאונת דרכים מתרחשת. רכב אחד נכנס לצומת,
מבלי לשים לב לרכב אחר שהגיע ופגע בו.
"איך אתה נוהג אידיוט?! תסתכל לאן אתה נוסע! מי נתן לך
רישיון?!" צרח נהג הרכב שנפגע לנהג הפוגע.
"שתוק יא' מכוער! תסתכל לפני שאתה נכנס! אתה תשלם לי על
האוטו!"
וכך הם המשיכו לריב, אך האיש שלא בוכה הפסיק להקשיב. משהו אחר
תפס את תשומת לבו. אם שהלכה עם בתה, גערה בה בקולי קולות כשהן
חלפו על פניו.
"את רק לוקחת כסף ממני ומאבא שלך! אולי תעשי כבר משהו בחיים
שלך! עלוקה! זה מה שאת!" האם צעקה על הבת כשעברו על ידו,
והותירה את בתה בפנים אדומות.
אחרי האם והבת, עברו עוד כמה אנשים, וביניהם זוג צעיר שגרם לו
להיזכר בדנית, חברתו לשעבר, אך עדיין, סכר רגשותיו לא בקע.
אחריהם הוא הבחין בשני גברים צוחקים, הולכים יחדיו ומחזיקים
ידיים.
לפתע, שמע צעקות וראה מאחוריהם חבורת נערים הצועקים להם:
"הומואים מסריחים! יא' דוחים! תעופו כבר מהרחוב!" דבר הגרם
לזוג הגברים לפתוח בהליכה מהירה ולהתרחק מהמקום.
הוא התרפק על הספסל וחשב על הנהגים העצבניים, על האם שצעקה
בגסות על בתה והביכה אותה, ועל הנערים חסרי דרך הארץ
והפרמיטיביים.
וכך הוא ישב, על ספסל במרכז העיר, כשהנוזל המלוח אליו כה פילל
נוזל על פניו...