ואז אני מוצא עצמי חוזר הביתה בשעת ערב מאוחרת. מאוחרת, אם
מתייחסים לעובדה שהמרחק ממקום עבודתי אל מקום מגוריי נאמד
בכארבע שעות הכיוון. החג יצא לא מזמן את שערי כלל ישראל, ואני
ממתין בסבלנות, לא יתרה אמנם, בתחנת האוטובוס, באיזור היותר
מצחין של העיר. לא אשקר ואומר שהייתי סמוך ובטוח שהתחבורה
הציבורית לוקחת מקום מהסיבה היחידה שלא הייתי. חולפות להן בנחת
עשר דקות זריזות מהשעה העגולה, והאוטובוס אינו נראה באופק.
אולי בגלל הצמחיה העבותה. יש זמנים שממש מרגישים מתי דקה
מסתיימת, ומתי אחרת מתחילה. ושוב. לפתע נזכרתי שתזכרתי במכשיר
הסלולרי, "בוסית", משמע להתקשר אליה ולהודיע על הגעתי. כך היא
ביקשה, ואני באמת אוהב את הגברת, אז כן אעשה (מקווה שלא אשכח).
ידעתי גם שאסתכל ביומן הסלולרי עוד מספר ימים כהרגלי, אתבונן
בפליאה בשם התזכורת ולא אבין בשום פנים ואופן במה מדובר.
שאומר, אם כן, שפתחתי בסדרת הזעה? אולי כי היה לי חום באותו
הרגע. וקרוב לודאי שתרמה לעניין העובדה שידעתי שהדרך מתיימרת
להיות מאוד ארוכה. ומייגעת. מעניין למה זו דרכה. לפתע, הגיח
מהפינה הדבר שחיכיתי לו יותר מכל. בעצם, אולי רמה אחת פחות
מאוטובוס. דמות איתנה מתוך האפלה. תמוה. קיוויתי שהוא אוחז
בידו מידע אמיתי, אבל זה היה רק תיק, והוא לא דיבר עברית ונסע
לרחובות בכלל. מונית שירות למחוז חפצו הגיעה כעבור חמש דקות
המתנה (שלו, כי אני לא המתנתי איתו). רחובות. פעם היתה לי
חתולה שקראו לה כך, עד שהשכן נתקף חאלושעס והחליט לקחת אותה כי
הוא סבר שהיא תהיה בטוחה יותר במקום עבודתו. ניחא, בכל זאת הוא
זה שחיסן אותה אז היא בערך שלו קצת יותר. והעבודה שלו טובה
יותר. דגדוג מנוע כבד מורגש באזני השמאלית, ואכן, מספר הקו
הדיגיטלי ברוב הדרו, התנצנצותו ויכולת הרגעתו נגלה לעיניי. הקו
הנחוץ. כרטיס הנסיעה כבר זוכה לשאוף קמעה מזיהום האוויר בעוד
שהאוטובוס חולף על פני כמו לא הבחין בי כלל. וגדוש עד אפס.
מילא היה ריק, והייתי מקלל נהג אחד ולא שישים נוסעים. בשלב זה,
לדעתי, התעופפו עשתונותיי אט אט אל מחוץ לחורי הברזל של התחנה
ועד לתעלת הביוב הסמוכה, והתערבבו עם המתקהלים. אפיסת כוחות
נפשית, והחום, בשלו, מטפס מעלה, לא חושש מדבר, ויש לי צידוק
להאמין שגם לא ממני. בששת הדקות הבאות חשתי טירוף מוחלט
(במצבים מסוג זה, השפיות אינה בנמצא, כאמור), עד הגיע האוטובוס
הבא, שלמרבה הפלא, נשא את אותו לוח דיגיטלי קסום, מופלא ואחד
כזה שלא ייאמן, כקודם. ואף אחז באותם המספרים.
מצבים מסוימים גורמים הבעת הערכה שאינה ברת תיאור לדברים
פשוטים וחסרי משמעות.