ונסורון היה בעל גוון עור זהבהב. עורו היה חלק משיער, בשונה
משאר אנשי מאן. גם לא גידל זקן כלל, על אף שהיה מבוגר - אם כי
זה היה הדין עם כל האנשים שכינו את עצמם טלן. שיער ראשם היה
שחור וחלק לחלוטין, כאברותיהם של עורבי המזרע. עיניהם גדולות
ונוטות במקצת על צדן. קומתם נמוכה ודיבורם זר, אם כי יפה
לאוזן.
יאד באה ממשפחה שלפני שנים רבות ניהלה את חצרו של שליט הטלן
במאן.  יאד הייתה אשה מאנית רגילה. היא הייתה גבוהה ובעלת
עיניים ירוקות. שיערה היה בגוון בהיר מאוד של חום. על אף שלא
הייתה שונה מנשים רגילות, עורה נראה פלומתי בצורה מוזרה ליד
ונסורון.
כעת היא צפתה בו מוציא ממרתפי ביתו ערימה אחר ערימה של מציות
שעורה שטוחות ואורז אותן בקפידה בתוך בדים מיוחדים, שנשזרו
מצמחים ריחניים.
ביתו של ונסורון ואנשיו היה היכל גדול ועגול, עשוי אבן ומכוסה
באדמה מלמעלה, עד כי נראה כגבעה קטנה ותלולה. אנשי מאן, כמו גם
אנשי האיים הגדולים והארץ הגדולה שבמזרח, מצאו תמיד דמיון בין
בתי הטלן לבין התלוליות בהן נהגו לקבור את מתיהם. באזורים
מסויימים, כך נאמר, נחשבו הטלן למתים חיים המתגוררים בקבריהם.
במקומות אחרים הם נחשבו לבני אלמוות: שרידים לעמים דמיוניים
מפוארים שחיו לפני בוא האנשים הבהירים. יאד ידעה כי זה לא
נכון. אמנם האנשים הללו היו מאריכי ימים (שלושה דורות של בני
מאן יכלו לעבוד בשירותו של בן טלן אחד) אך היא ראתה אותם דוהים
ומתים מזקנה. כשהם זקנים מספיק (היא לא ידעה את הגיל המדוייק
הדרוש לכך) הם גם גידלו שיער על פניהם, נהיו מקומטים ולא היו
שונים מזקנים אחרים. אחר כך, היו מתים ובמקום לקוברם, היו בני
עמם שורפים אותם למען יצטרפו להיכל הגדול שבשמיים.
יאד הייתה לבושה במעין שמלה משובצת מצמר כבשים ומכיוון שהבוקר
היה קר ונשבה רוח לחה מהים, גם גלימה מעור עזים. עזים וכבשים
היו חיות הבית היחידות הידועות באזורים ההם, למעט כלבים
וסוסים. אנשי הטלן לא היו חובבי סוסים גדולים, אך השתמשו בהם
במסעות. לכן הם היו זקוקים למשפחתה של יאד, כדי לטפל בסוסים,
שכן אחרת, לא היו זהובי העור מתערבים בענייניהם של קצרי החיים.

בקתת זרדים עגולה שעמדה מאחורי האורוות שימשה את משפחתה. בני
הטלן מעולם לא הכניסו את משרתיהם לתוך בית הגבעה ולא סעדו
בחברתם, אך ילדי טלן המעטים וילדי מאן הרבים פעם נהגו לשחק יחד
בחצר הגדולה. הילדים הזהובים היו לרוב משחקים את האדונים
והבהירים את המשרתים, אם כי לפעמים, גם התחלפו.
יאד התקינה את החבילות השונות על הסלים שהיו תלויים משני צדי
סוסי המשא עבי הפרווה. היו לטלן הרבה דברים ש 'מחביאי המתים' (
כך קראו מלוכסני העיניים לעמים הבהירים) לא השתמשו בהם. היו
להם כלי נשק ושריונות משונים שהבריקו כמו הים וכמו הירח. היו
להם מנורות שמן שהאירו במקום בכתום, בכחול בהיר ונאמר שיכלו
לבעור במשך ימים. היו להם גם צמחים רבים שהביאו איתם, כאשר
הגיעו אל מאן והיבשת העיקרית: היו מעלי עשן מתוק, ואחרים בעלי
פירות זהובים וחלקם מניצי פרחים ורודים ענקיים.
כעת, ידעה יאד, דרי הגבעות מעטים. קבוצה אחת במאן. אולי כמה
באיים הגדולים ולא הרבה יותר מזה לאורך החוף של היבשת. בפנים
היבשת, כך אמרו השמועות, עוד הילכו להם זהובי עור, אך הם היו
שונים מאלה המוכרים. אמרו שהם חיים ביערות ורוכשים איבה לאנשים
הגבוהים ואפילו לאנשי טלן אחרים. יש ביניהם שקראו לעצמם 'טלן
ירוקים' ו 'טלן אפורים' וכך הלאה. וכל קבוצה הייתה מבודדת
וסלדה משאר יצורי האנוש.
ונסורון סיפר לה כיצד פעם, אולי שלוש מאות שנה לפני כן, היו
ממלכות גדולות ואדירות של בהירי עור, כיצד היו להם טירות
וחרבות מברזל, כיצד פרצה המלחמה הגדולה ביבשת, שבסופה עלו רוב
בני ממלכות הטלן אל הספינות האפורות ועזבו למערב.
פעם, כך סיפר ונסורון, הם הגיעו מהמערב, מהאי הגדול ששמו אטלן.
האי נהרס ואנשיו התפזרו לכל עבר-"רבים מאיתנו"- היה ונסורון
מספר-" הגיעו ליבשת המזרחית שלכם. אפילו היו לעמנו כמה תקופות
של שפע. אך איננו שייכים לכאן."-חזר ונסורון על דבריו בעודו
עולה על הסוס המוביל, לצד זה של יאד-" אנחנו טלן, בני אטלן. כל
השנים האלה נשארנו לא יותר מפליטים בתוך ארץ שאיננו מבינים."
יאד שתקה. בשבילה הטלן היו חלק בלתי נפרד ממאן. היא נולדה
כמשרתת של משפחתם, היא ינקה את סיפוריהם עם חלב אמה, היא שיחקה
בהריסות של טירות הענק העתיקות שלהם ולא יכלה לדמיין את הארצות
ללא העם זהוב העור. אם הם יעזבו, חשבה, זה כאילו משהו מאוד
יסודי ימות בעולמה.
"אל תבזבזי עליי את המבט הירוק שלך"- אמר ונסורון בקולו היפה-"
את יודעת שאינך יכולה לבוא. האי הזה הוא כמוך. הוא עיקש ואפור
וארוך ופשוט כל כך. אין לך צורך במשהו אחר וחייך ממילא קצרים
מדי למסעות כמו שלנו."- היא הנהנה לאות זה,שכמובן,ידעה.
ונסורון המשיך-" אני יודע שאחינו, שפנו מערבה אחרי חורבן אטלן
מצאו ארץ ושמה נור. לשם, אם לא גיליתי לך קודם, יצאו כל
הספינות האפורות אחרי תום המלחמה הנוראה ההיא. אומרים שנור היא
כבית שני לאנשינו: ארץ חמה וצבעונית של גפנים וחיות מופלאות.
את תהיי זרה שם, את יודעת. אך אני, שנולדתי זר באי שלכם, אולי
ארגיש נחת לראשונה בחיי."-חייך קלושות. לפי הבעת פניו, הבינה
יאד ששנים של מחיה זה לצד זו הותירו בו ספקות לגבי נכונות
הטענות העתיקות של בני עמו.
הטלן בנו לאנשי היבשת את הספינות הראשונות ואיפשרו להם ליישב
את מאן והאיים הגדולים. הם נתנו לבני מאן את הכתב והורישו להם
ממיטב מסורות הריקוד והשירה שלהם. הם לימדו אותם אומנות וחרשות
במתכת ואף כי בימים ההם היו בהירי העור בורים ומבודדים, הזמנים
התחילו להשתנות. זמנים שכבר דחקו את רוב העם הזהוב לעבר המערב
לפני מאות שנים. נשארו, כמובן, עוד טלן בעומק היבשת, אך הם היו
פראיים ונידונו למות מרוב בידוד או להתבולל עד ללא היכר
באוכלוסייה המקומית. היה זה עניין של כמה מאות שנים.
מאד עמדה על החוף, הרוח פורעת את שיערה הבהיר, וצפתה בספינה
האפורה האחרונה באיים מתרחקת אט- אט, דרום-מערבה, בים שבין שני
האיים הגדולים. גון המים היה אפור כמעט כספינה עצמה וזאת נראתה
כמו אחד מהגלים העצומים. נחילי השחפים של מאן החרישו כל נסיון
לצעוק פרידה אחרונה. קצף לבן התנפץ על שאריות הנמל הקדמון,
שהיו לא יותר מסלעים מחודדים כעת. בבית ציפתה ליאד משפחה גדולה
ועדר סוסים וגם שארית קיומה בגבעות האי,הבית אליו נידונה.
ונסורון, שהיה לבוש גלימה כחולה בוהקת, עוד נראה, כנקודונת,
במרחק, אולי צופה עליה.

הקסם עזב את בריטניה.