היה שמה בור פעור.
היא לא הבינה למה.
ואז היא ראתה בתוך הבור
ידיים
רגליים
אצבעות עם ציפורניים
באפר מלוכלכות
שערות
לפעמים פזורות
לפעמים בצמות
לפעמים עם סיכות
לפעמים צהובות
או לבנות
או אפורות
או אדמוניות
או שחורות
או חומות
או...
ומעילים
דמויות
שלפני מספר שעות
היו אנשים
והיא אפילו חשבה שהיא...
מזהה שם חברת ילדות ותיקה,
את עיניה וגזרתה הדקה.
היא קראה מבלי משים
שמע
ישראל
אדוני
אלוהינו
אדוני
אחד.

היא ידעה שגורלה
לא יהיה
שונה משלהם.

היא חיבקה את הבן
את הנכד
את הכלה
את החמות הקשישה
ופלטה
שמע ישראל נוסף.

היא נעמדה זקופה
אפילו שכאב הגב
למרות הרעב
והישירה מבט
אל הרוע
שמעולם לא היה
היא.

סדרת יריות.
הרעימה השמיים
הרעימה
את האנשים שלצידה
אך לא את אלה שמולה
אך לא את העיר הסמוכה
שראתה עשן
ושתקה.
ושתקה.
ושתקה.

הדם מגופה התשוש
ניגר.

היא
נרצחה
היא
נלקחה
היא
הלכה זקופה
כשבגדיה שהתרפטו כבר
לגופה
פאתה לראשה
וכבודה
וטוב ליבה
ואהבתה
אופפים אותה.

הדמעות מעיניי הצורבות
ניגרו
גם.


היה שמה בור פעור.
היא ראתה את האבן שליד.
הכתובת
שבכמה מילים
יבשות
קרות
חסרות
מספרת סיפור
של חיים שלמים
שלא עוד.
את הסיפור של אם-אם-אמה.
היא ידעה.
אבל לא הבינה מדוע.
היא לא ראתה דבר
רק שלג
אבל ידעה.

היא רק הייתה ילדה.
השלג לא נגע בה
הקור חלף לידה
רק הכאב מפלח
את גופה הבריא
רק הדמעות
זולגות מעיניה המקולקלות
רק היללות
של האחרות
ששמעה בראשה
ושיללה בעצמה
על האישה
שמעולם לא פגשה
והתהייה
שימים רבים ושעות ארוכות
הטריפה
את דעתה.
מדוע ולמה
היא
שהייתה כל כך
טובה.

נכתב לזכרה של סבתא רבה שלי, פרומה ובמן ז"ל. נרצחה ב-1943
במאידנק, ב"חג הקציר", זמן קצר לפני שחרור המחנה ע"י
הסובייטים.

יהי זכרה ברוך.